עוד יוסף חי תשצא

ואח"כ אנו ממשיכים לה בחינת ברכה מבינה דבריאה וזהו ברוך כבוד ה' היא בינה כבוד עלאה. ממקומו שהיא המלכות וכו'. ואח"כ אנחנו ממשיכים לה מן הדעת וזהו ימלוך ה' לעולם וכו'

אמנם קדושת תפלת העמידה היא במלכות דעולם האצילות שאנחנו מעלים אותה עם התפארת בהוד דאצילות וכו' ואין הפרש בין ב' קדושות אלו אלא שקדושת יוצר היא להקדים את המלכות דבריאה וקדושה אשר מעומד היא במלכות דאצילות

[א"ה הנה כל אדם יוכל לכוין זה בקיצור כמו הלשון אשר כתוב בספר פרי עץ חיים פרק ב' דף ט"ל ע"א וז"ל תכוין קדוש הא' הוא התפארת שעולה לקבל הארה מהחכמה. וקדוש ב' בתפארת החוזר עם ההארה למקומו. וקרוש ג' להמשיך הארה שירדה עם התפארת להורידה עד נה"י דידיה וז"ס ה' צבאות שהיא ה' יסוד וצבאות נצח והוד, ואח"כ ממלאים לארץ העליונה דמלכות משפע זה הנקרא כבודו וזהו שאומרים כבודו שהוא כבוד וא"ו. ואח"כ קדושת העמידה והוא עד"ז ממש רק שתכוין שהיא באצילות עכ"ל. וזה הלשון ירשום האדם אצלו בסדור כדי שירגיל לכון בו]

אבל בקדושת ובא לציון ה"ס ירידה המלכות דאצילות בהיכל קה"ק דבריאה כנודע כי שם מקומה תמיד ולכן אנו צריכין להמשיך לה שפע קדושה וברכה. ולכן אנחנו חוזרין לומר קדושת קק"ק וכו' וברוך וכו' ותשאני רוח וכו' וימלוך וכו' ע"ד הנזכר לעיל בקדושת יוצר ממש. ולכן תבין למה קדושת ובא לציון היא בלשון הקודש ובלשון תרגום, כי להיות ענין זה למטה בבריאה לכן אחר שאמרנו קדושה בלשון הקודש אנו חוזרים לאומרה בלשון תרגום להעלים ולהסתיר ולכסות קדושת לשון הקודש תוך לשון תרגום ונעשה מכסה עליו. והוא נעלם ומסתתר בתוכו. ולפ' שקדושת ובא לציון היא דרך ירידה כי יורדת המלכות דאצילות אל הבריאה כנז' לכן אנו אומרים ומקבלין דין מן דין וכו' כי מקבלין השפע זמ"ז דרך קבלה וירידה ממש

אמנם יש הפרש בין ג' קדושות האלי. כי הנה בקדושת יוצר לא נאמר בה ימלוך כלל ובקדושה דמעומד נאמר בה ימלוך ה' לעולם וכו'. ובקדושת ובא לציון נאמר בה ה ימלוך לעולם ועד. וצריך לדעת ענין שלושה שינויים אלו והענין הוא בקדושת יוצר כונתינו היא להעלות את המלכות דאצילות עד למעלה באצילות מדרגה אחר מדרגה כנז"ל. ולכן אין אומרים בקדושה ההיא ימלוך וכו' כי פסוק זה הוא כנגד התפארת ואין רצונינו להורידו למטה אצלה ואדרבה רצונינו להעלות אותה. אבל בעמידה שכבר היא אצלו למעלה אנו אומרים אותו. וז"ס ר"ת אלקיך ציון לדור ודור שהוא אצלו

ואמנם בקדושת ובא לציון אשר היא יורדת למטה במקומה כמנהגה ולכן אנו מורידים עמה גם את התפארת. וכיון שעתה הוא מקדים לירד אצלה להיות עמה שם לכן אנו אומרין ה' ימלוך שמקדמין שם דהוי"ה שהיא בזכר אל המלכות הנרמזת במלת ימלוך ולא כקדושת העמידה שמקדמין ימלוך לשם ההוי"ה שאומרים ימלוך ה' וכו' לא אומרים ה' ימלוך לעולם ועד עכ"ל

ה' כתב בספר פרי עץ חיים פרק ב' דף ט"ל ע"א צ"ל והאופנים וחיות הקודש מתנשאים לעומת השרפים לעומתם משבחים ואומרים. כי האופים הם בעשיה והחיות ביצירה והם מתנשאים ועולין למעלה לעומת השרפים שבבריאה, וכולם לעומת ז"א ונוקביה יאמרו ברוך כבוד ה' ממקומו עכ"ל וכ"כ מהרח"ו ז"ל בשער הכונות בנוסח התפלה ד' נ"א ע"ב שצ"ל והאופנים וחיות הקודש מתנשאים לעומת השרפים לעומתם משבחין ואומרים וכו' וסיים שם וכן הוא נוסח האשכנזים מ"ש

ו' כתוב בזוה"ק פרשת תרומה דף קל"ב ע"ב וז"ל קדושה דא דקא מקדשי מלאכי עלאי לאו איהי ביחיד והא אוקימנא כל קדושה דאיהי בלשון הקודש יחיד אסיר ליה למימר. תרגום לעולם ביחיד ולא בסגאין (פירוש בציבור) ויחיד איהו תיקונא דיליה ודאי ולא סגיאין וסימן לרזא דא שנים מקרא ואחד תרגום. שנים לישנא דסגיאין איהו דודאי קדושה דלשון הקודש אסור איהו ביחיד. קדושת תרגום אסור איהו בסגאין אלא ביחיד לעולם. אחד תרגום תנינן ולא תרין ולא יתיר. תרגום אתיא למיעוטא והכי אצטריך. לשון הקודש אתייא לרבוייא והכי אצטריך דמעלין בקודש ולא מורידין ובתרגום מורידין ולא מעלין. אחד תנינן ולא יתיר ולא מעלין כלל, קדושה דא קדושתא דאתקדשת שכינתא וכל אינון רתיכין דילה לאתתקנא לגבי מלכא עילאה, ובגין דאיהי קדושת עלמא תתאה איהי מיושב ולא בעמידה

קדושה אחרא דאהדורי צלותא איהי קדושתא דעלמא עלאה. ובגין כך איהי בעמידה בגין לאמשכא לה לתתא. וכל מלוי דעלמא עלאה איהו בעמידה ולא מיושב. ובכל הני קדושתן ישראל מתקדשי בהו לתתא. וע"ד ישראל מתקדשי בקדושתא דרתיכא תתאה מיושב, ובקדושתא דרתיכא עלאה מעומד

קדושתה אחרא איהי תוספת קדושה בגיני כך איהי לבתר צלותא. ובגין דכל חד וחד בעי לאמשכא עליה מההוא תוספת אתתקן לכל יחיד ויחיד קדושת תרגום. ואי תימא הא אית בה קדושת לשון הקודש. ההוא לצבור לאתקדשא כולהו בכלל בההוא תוספת קדושה ובגין דיחיד לית ליה רשו לאומרה בלשון הקודש ולאתקדשא יחידאי. אתקינו ליה בלשון תרגום ואיהו ביחיד לאתקדשא כל חד וחד בההוא תוספת לאמשכא עליה קדושה יתיר עכ"ל

וכתב בספר אור החמה בביאור דברי הזוהר הנז' בשם הרמ"ק ז"ל על מ"ש קדושה דא דקא מקדשי מלאכי עלאי לאו איהו ביחיד והא אוקימנא כל קדושה דאיהי בלשון הקודם יחיד אסיר ליה למימר. פירוש קדושה דא היינו קדושה מיושבת אינו מותר ליחיד לאומרה והטעם דרשב"י סבר שקדושה זו אינה סיפור דברים בעלמא אלא הוא פועל שאנחנו מקדשים אגב סיפור מעשה קדושת השרפים ואסור ליחיד לומר אותה דעיקרה בעשרה כי הקדש היא החכמה והיא סוד שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א רוחבו עשרה ועיקרו בלשון הקודש דהיינו קדושה ובלשון אחר אינה קדושה וכו' ע"ש

ונראה ברור דלא אסר הזוהר ליחיד לומר קדושה זו דמיושב שהיא קדושת יוצר אלא דוקא אם אומר אותה בלא טעמים וכמו שאומרים אותה בחזרת העמידה בלא טעמים דדמי למלאכים שאומרים אותה בלא טעמים אבל אם היחיד אומר אותה בניגון פסוקי הנביאים ובטעמים לית לן בה כיון דלא דמי לקדושת המלאכים שאומרים בלא טעמים, ועל קדושה של ובא לציון נכתוב לקמן בעזה"ו בפרשת כי תשא

ז' כתב מרן ז"ל בסי' נ"ט יש אומרים שהקדושה שביוצר יחיד אומרה לפי שאינה אלא סיפור דברים. וי"א שהיחיד מדלגה ואינה נאמרה אלא בציבור ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה, וכתב מור"ם ז"ל וכבר פשט המנהג כסברה ראשנה ויחיד אומר אותה. וכשעונין קדושה זו אומרים אותה בקול רם ע"כ. וכתבתי בסה"ק בן איש חי בפרשה זו שהמנהג פה עירינו להמתין להחזן עד שיגיע לקדושה זו שאומר ואומרים ביראה בקו"ר ואז כל הציבור אומרים עמו קק"ק יכו' וכל זה הוא בציבור: