עוד יוסף חי תשמט

אפילו תיבה אחת

ב' אסור לעסוק בשום עסק, אפילו כל דהוא כשהוא מברך, ויש הרבה בני אדם אשר בהיותם מנגבים ידם במטפחת מברכים ברכה זו, או מברכים כשהולכים אנה ואנה, ונמצא מברכים את השי"ת דרך עראי וגם ממילא תהיה הברכה בלי כונת הלב. וצריכים להזהר בזה בכל ברכה וברכה שלא תהיה כזאת בישראל ובעוה"ר נכשלים בברכה זו יותר

ג' כל אדם איש או אשה צריך שיבין פשוטן של דברים האמורים בברכה זו, ונזכר בה כמה ביאורים ופירושים, ברם אתה הקורא הישר עשה אזניך כאפרכסת ושמע הדברים אשר אשים לפניך כי אלו הם העיקר בכונת הברכה הזאת

והענין הוא כי אנחנו מברכים ונותנים תודה להשי"ת על בריאתנו שברא ויצר אותנו, ושם לנו קיום בטבעינו על ידי המאכל והמשתה, וברא בנו כח הזן הכולל חמשה כוחות, וכנז' בספר הברית ז"ל, מאמר ט"ז פרק ב', ואלו הם החמשה כוחות, הא' הוא כח המושך והוא הכח שיחשוק למשוך המזון והמאכל והמשקה לגופו, וזה בא מכח יסוד העפר שבאדם שטבעו לקבל כל היסודות שלמעלה ממנו. והב' הוא כח המחזיק, ר"ל מה שהאצטומכא סובלת המאכל וסוגרת על הנקב אשר בתחתיתה עד גמר העיכול. והג' כח המעכל הוא הכח אשר ינשא על שרף אחר חריף וחם במאד הנמצא באצטומכא של האדם המבשל והמעכל את המאכל, וגדול חום האיצטומכא יותר מחום אש להבה, וזה לך האות בכי יותן זהב באש לוהט לא יפחות מכמותו כלל, ואם יבלע אדם זהב ויתעכב באיצטומכא זמן מה יפחות ממשקלו שיעור יפה. וכח המחזיק עם כח המעכל שניהם יחד באו מכח יסוד האש שבאדם שטבעו להחזיק בדבר הראוי לו עד שמעכלו. והד' כח המברר הוא הכח הבורר הטוב והיפה שבמאכל הראוי להתהפך בו לליחה זכה ובשר ודם ועצמות ושאר חלקי גופו, ומפריש ומבדיל את הפסולת תמיד למקום אחר עד בא כח הדוחה וידחה אותו חוץ לגוף. והנה זה בא מן יסוד הרוח שבאדם שדרכו לברר החלקים הדקים מהחלקים העבים והכבדים

והחמשי כח הדוחה הוא הכח מה שבעת הצורך נפתח הנקב שבתחתית האצטומכא וידחה הפסולת אל הדקין, ומשם דוחה אותה חוץ לגוף, ולא פסולת האכילה בלבד הוא דוחה אלא הוא דוחה תמיד כל חלקים הרעים מגוף האדם. שגם אם יזדמן מותרות ליחה אשר לא טובה כשאר חלקי הגוף יתחכם בטבעו לדחות אותם מן הגוף חוצה כמו הליחות היוצאין דרך הגרון והפה, וכן מותרות ליחות המוח הנדחה דרך האף או השחין היוצא דרך נקבי עור הראש והגוף, ואם אי אפשר להוציאו החוצה יתחכם לדחותו אל מקום אשר יתמעט בו הסכנה. וזה הכח בא מיסוד המים שבאדם שבטבעו של המים לדחות כל פסולת ולנקות כל דבר

הרי לך ביאור החמשה כוחות שבאדם בקיצור. יתברך יוצר האדם בחכמה וישתבח כי הפליא לעשות בטבע כחותיו של האדם, וכאשר האדם יסתכל להבין ולהשכיל בעליותיו וחדריו הפנימים והאברים הנסתרים שהם הקיבה והטחול והכבד והמרה והכליות והשלחופית ובני מעים וכיוצא, יתפלא בדרכי האל יתברך ועזוז נוראותיו וחכמתו הגדולה ביצירה הנפלאה הזאת, אנה המאכל בא ואיה המשקה הולך בחדרי בטן ואיך פעולת המאכל ומשקה תהיה באנוש להחיות בהם נפש אדם, ואנה הולכים המותרות וכיצד נפרשים ונבררים חלקים הרעים מן הטובים. על הכל ישתבח ויתעלה האל יתברך הרופא כל בשר ומפליא לעשות

ולכן אחר עשיית צרכיו של אדם שהוא גמר הפעולות של החמשה כחות שהם המושך והמחזיק והמעכל והמברר והדוחה הנז"ל, אז מחויב האדם לתת הודאה ושבח להבורא יתברך אשר יצר את האדם בחכמה הנפלאה הזאת וברא בו נקבים נקבים, כלומר נקב הפה להכנים בו המאכל והמשקה, ועוד כמה נקבים יש באברים הפנימים כי הרבה מהם יש להם פיות לקבל זה מזה, דהיינו הכיס של המרה יש לו שני פיות, האחד שעל ידו היא יונקת ליחה מן הכבד, והב' שעל ידו משלכת ליחה אל המעי וכן הקיבה הנקראת אצטומכא יש לה ב' פיות, אחד בצידה השמאלי מחובר אל הושט, שעל ידו בא המאכל לתוכה, כי הושט מתחיל בצואר אצל הלשון והולך תחת הקנה עד חדרי בטן אל הקיבה, ופה הב' הוא בצדה הימני דבוק ומחובר עם המעי להוציא המאכל אליו, ועוד יש נקבים תחתונים והוא סוף המעי הנקרא כרכשתא הדבוק בפי הטבעת, וכן נקבי השתן להוציא המותרות ולז"א נקבים נקבים. ועוד כולל בזה שאר נקבים שבגוף במדור העליון של האדם שהם נקבי האוזן והחוטם שגם אלו הם צריכים לקיום האדם

ואמר עוד חלולים אלולים הם הכרס והדקין והאצטומכא וכיוצא שהם חלולים ללכת בהם המאכל והמשקה ולהחזיקם בהם ולבשל אותם עד שיתעכלו כדי לדחות את המותרות

ואומר עוד שאם יסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם א"א להתקיים אפילו שעה אחת, דהיינו כל הנקבים האלה עשה השי"ת ערכם וגדלם כפי צורך הראוי להם כענין פתיחה וסגירה פעם כך ופעם כך, כפי מה שצריך להם דבר בעתו, דרך משל פיות של התיבה הנקראת אצטומכא, הנה לפעמים צריכין להכווץ ולהסגר, ולפעמים צריכים להתפשט ולהתפתח, ואם בעת שצריכין להכווץ ולהסגר יסגרו ויסתמו יותר מכדי הצורך להם א"א להתקיים האדם, וכן אם בעת שצריכים להתפשט ולהפתח יפתחו יותר מכדי הצורך הראוי להם א"א להתקיים האדם, וכן תמצא בענין מי השתן כי המים מתבשלים ויורדים ע"י אברים הפנימים מאחד לאחד עד שמגיעים אל השלחופית, והיא מונחת בתחתיות בטן האדם למעלה מעט ממעי הכרכשתא, ויש לה שתי עירות זו ע"ג זו, והיא תלויה, כמו נוד הפוכה שצווארה למטה, וכדי שלא יזוב ויצא מי השתן קודם זמן הראוי לו לצאת, ברא השי"ת דבר אחד סביב צואר הפה של השלפוחית הנז' אשר על ידו יכולה להכווץ ולהסגר, ולא יצא המים ממנה בלא עתם, כמו החוט הנתון בשפת הכיס, אך בהגיע העת והעונה הראויה ליציאת מי השתן, אז כובד מי השתן פותחים הסגר צואר ופה השלחופית ויצאו מי השתן והמה יורדים ובאים דרך מעבר השתן מן השלחופית עד נגד שער המים הוא פי האמה ויצאו החוצה, וכאשר יצאו מצואר השלחופית אז תכף חוזר ומכווץ צוואר השלחופית על ידי אותו דבר שברא השי"ת סביב צוארה, כחוט הנתון סביב הכיס שנמתח ונסגר הכיס. והנה אם זה הצואר והפה של השלחופית נפתח יותר מכדי צרכו, בעת שצריך להפתח או נסגר יותר מכדי צרכו, בעת שצריך להסגר, אין האדם מתקיים בזה יען שאם נפתח יותר מכדי הצורך שוב לא יסגר עוד, ואם יסגר יותר מכדי הצורך שוב לא יפתח עוד, ואיך יתקיים האדם. אכן עשה השי"ת הכל בחכמה נפלאה לפתוח הנקבים בזמן שצריך להפתח פתיחה מכוונת כפי הצורך, וכן לסגרם בזמן שצריך להסגר סגירה מכוונת כפי הצורך לפי מזג האדם וטבעו וכחו ומדתו,