עוד יוסף חי תשמח

נעתקת, וכן נמצא בזוהר בכ"י עכ"ל. נמצא דרבינו האר"י ז"ל הוא מדבר באדם שהוא בעצמו נוטל ידיו, וגם באוזן שאחז בה בנטילה האחת אוחז בה בנטילה האחרת ולא בעי אלא רק ג"פ בסרוגין, ואינו שופך אלא רק ג"פ לכל יד ויד, וכיון דרבינו האר"י ז"ל לא חייש למגע היד בלחלוחית אוזן הכלי משום רוח רעה, ואמר שכן נמצא בזוהר בכ"י, הא ודאי דאין לנו לחוש לזה, אפילו אם כל הרבנים הפשטנים חוששין לכך, וכ"ש שלא נמצאת חששה זו אלא רק בסדה"י, והסברא מחייבת כן, יען כי דבר זה מקורו הוא סוד, ואם מאריה דתלמודא של הסוד לא חש לזה ודאי אליו שומעין

ואנא עבדא אמרתי טעם נכון בס"ד, דלא למיחש באוזן הכלי משום רו"ר, דמסתברא אין קופץ ונעקר אפילו חלק מעט מן רוח רעה שעל הידים לשרות על לחלוחית מים אשר על אוזן הכלי כיון דאין שם מים בעין, ועוד כי זו הרוח רעה הנקראת שיבת"א בת מלך היא, ואין הלחלוחית חשובין בעיניה כלום, כדי שיעקר חלק ממנה אשר על הידים וישב ויחנה על הלחלוחית לבד, דבעלת גאוה היא. דלכן אינה נעקרת לגמרי מן הידים אלא רק בסרוגין מטעם זה שהולכת כאגג מעדנות, ובמה נחשב בעיניה זו הלחלוחית הקלה לשבת עליה, ועל כן לא חיישי לזה הזוהר ורבינו האר"י ז"ל

ומ"ש הרב מג"א ז"ל בסי' קס"ב דאם נטל הכלי בידו הלחה נטמא אוזן הכלי מהמים ואם חזר ואחזו בידו נטמאת ידו. אין זה נוגע לנ"ד, כי דין טומאה שתקנו חז"ל נטילה בעבורה לחוד, ודין רוח רעה לחוד, דענין של רוח רעה הוא ענין סגליי ולא דמי הא להא. וכן מפורש באחרונים ז"ל דענין רוח רעה לחוד ודין טומאה דסי' קס"ב לחוד ואין לדמותם זל"ז

הנה כי כן לענין הלכה אין לנו אלא כפי מה שנראה להדיה מדברי רבינו האר"י ז"ל דלא חיישינן ללחלוחית המים שבאוזן הכלי משום רוח רעה ואין להקפיד אלא לעשות הנטילה ג"פ בסירוגין, מיהו דרכינו לשפוך הראשונה ג"פ או ב"פ רצופין על היד מפני כי בהיות בשר היד יבש אין המים של שפיכה הראשונה עוברין על כל בשר היד, אבל אם ישפוך ב"פ או ג"פ עליה תלחלח ויעברו המים על כולה

ח' שלשה פעמים אלו דסירוגין דאמרינן בנט"י דשחרית, בכל פעם מאלו השלשה פעמים נעתקת חלק א' מן רוח רעה אשר על הידים ושורה על המים, ואחר שישלים השלשה פעמים נעתק כל הרוח רעה כולו מן הידים ולא ישאר כלום, ואם נטל פעם אחת נעתק חלק מן רוח רעה על אותם המים של אותו הפעם, ואם נטל ג"פ ובכל פעם שפך מים של הנטילה בכלי בפ"ע, הנה כל המים אשר בשלש הכלים הם טמאים מן רוח רעה והידים נטהרו לגמרי ונעשו נקיים שלא נשאר בהם רוח רעה כלל, וכן מוכח מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שהעתקתי לעיל שאמר ודולגת וקופצת עד שנעתקה לגמרי

ט' כתב מנחת אהרן ז"ל כלל אות ח' אם שכשך ידו תוך אמבטי גדולה של מים כבר פירש מרן ז"ל דלא עלתה לו נטילה, שהרי תכף נטמאו המים וחוזרין ומטמאין את ידו, ואע"ג דנסתפק מרן ז"ל בשכשך במי נהר כיון דקמא קמא אזיל להו, אי נמי במקוה שיש בו ארבעים סאה דלא שייך לומר מים טמאים, מ"מ הט אזנך אל דברי הט"ז ז"ל שכתב דמשמעות לשון הזוהר נראה להדיה שאין זו נטילה לגבי רוח רעה, דכיון דקפידה בנטילת ג"פ א"כ כל המשנה וכו' ובמקום נטילה אינה מתרצית בטבילה והו"ל כאלו לא נטל עכ"ל, ולפ"ד אם הטביל ידיו במקוה של ארבעים סאה, המים של המקוה טהורים וידיו טמאות דלא נעקרה רוח רעה מהם ואמינא טעמא דמסתבר לזה מפני דרוח רעה לא תעקר אא"כ תמצא דבר אחר לשרות עליו, וכאן במקוה כיון דאינה יכולה לשרות עליו משום שהוא שלם בארבעים סאה לכך לא תיעקר מן הידים כיון דאינה מוצאה מקום לחול בו, אבל אמבטי שתוכל לשרות בו אם הטביל ידיו בו המים טמאים מחמת חלק רוח רעה היוצא מן הידים וידיו טמאות דעדיין לא נעקרת כולה לגמרי מן הידים כיון דלא עבדי לה נטילה בסרונגין

יו"ד כתב במנחת אהרן ז"ל כלל ב' אות א' נט"י לא יגע במלבושיו כמו שהזהיר בסדה"י, והדין עמו, כדי שלא ישרה רוח רעה בבגדיו בנגעו בהם קודם שנטל ידיו עכ"ל. והנה אנו רואין דאין העולם נזהרין בזה, ובאמת קשה להזהר בכך, ונראה לי בס"ד דאין לחוש לזה יען כי רוח רעה לא תשרה על כלים של עץ או ברזל ונחשת ולא על כלים שהם מצמר ופשתן וכיוצא, ואינה קופצת ממקומה שהוא בידים אלא רק על מאכל שהיא היתה בידים שהם בשר, לכך תשרה על כל מין מאכל שהוא כמו בשר, וכן שורה על כל מיני משקין שהמשקין והמאכל ענין אחד הם, וכמ"ש אכלו רעים שתו ושכרו דודים, וארז"ל השתיה נכללת באכילה אבל אינה נעתקת ושורה על כלים ובגדים דאינם מעין המקום שהיתה חונה עליו. ואם אין אתה אומר כן תקשי לך איך נוטל הכלי שיש בו מים לערות על ידו והלא כיון שנגעה ידו בכלי שרתה רוח רעה על הכלי וממילא נטמאים המים שבתוכו, ואיך עושה בהם טהרה לידיו בנטילה, אלא ודאי לא תשרה רוח רעה על הכלים או על בגדים. וכן מצינו שאמרו דאסור להניח ידו על עיניו קודם נטילה ואם רוצה לחכך יחכך ע"י הבגד ומאי אהני אלא ודאי אין רוח רעה שורה על הבגד. ועוד קשיא לן על אזהרה זו שמזהיר הרב שלא יגע במלבושיו והלא בע"כ צריך ליגע בכר ובמכסה במטתו ולפ"ד רוח רעה שורה עליהם וצריכין רחיצה ביום אלא ודאי אינה שורה על כלים ובגדים, ולכך אין העולם נזהרין בזה

והא דאמרו יד לגגית תקצץ אין ראיה מזה לומר דשורה על הכלים. כי ענין רוח רעה הוא ענין סגליי, וקים להו לרבנן כי שורה על השכר אע"פ שמונח בכלי והוא נוגע בכלי. אי נמי זה הוא כמ"ש מרן ז"ל דלאו לענין רוח רעה נקיט זה אלא ללמד שמשמוש היד בשכר מפסידו והוא דבר טבעי, ואיידי דנקיט מילי דנזקין הנעשים בידים נקיט גם נזק זה של משמוש היד שהוא טבעי, ועוד יש לחלק בזה באופן דנראה דאין רוח רעה שורה על בגדים וכלים

י"א אע"ג דהגאון יעב"ץ ז"ל סבר מה שהזהירו חז"ל על עינים ואזנים וכיוצא קודם נטילה הוא רק במניח ידו תוך העין ואוזן וחוטם, אבל להניחה על גביהן בחוץ אין מקום מורא ופחד, כבר בא חכם הוא הגאון חיד"א ז"ל ודחה דבריו מלשון הזוהר שאמר בפירוש לא יעביר ידוי ע"ג עינוי, וכן הוכיח מהרמ"ע ומעדני מלך ומספר הפרדס כ"י לתלמיד תלמידו של הרשב"א דפנים ובחוץ שוין הם באיסור זה יע"ש

ויצא

א' הנכנם לבית הכסא ועשה צרכיו הן גדולים הן קטנים צריך לברך כשיצא ברכת אשר יצר שתקנו אותה אנשי כנה"ג ורבו סודותיה, והיא יש בה כמנין אדם. וגם הנשים חייבין לברך ברכה זו וילמדו אותה בע"פ היטב היטב, כדי שלא ידלגו בה