עוד יוסף חי תשמה

להניח ידם על תש"י ולמשמש בו בזא"ז בלי הפסק, כדי שלא יהי' להם הסח הדעת ממנו, ועיין בספר תורה לשמה מ"ש בזה

וכתבתי בסה"ק מקבציאל כ"י, בענין זה של הסח הדעת בתפילין מצינו שכתבו שלא יסיח דעתו אפילו רגע, ולמדו רז"ל דבר זה בגמרא בקל וחומר מציץ, וכן הוא בכתבי רבינו האר"י ז"ל שהזהיר שלא יסיח דעתו אפילו רגע, ואע"ג שמוכרחים לומר בזה כסברת הגאון ב"ח ז"ל דמ"ש אפילו רגע הוא לכתחילה, אך עכ"ז הדבר יפלא דאיך יתכן לקיים דבר זה של רגע לכתחלה, דאע"ג דלפ"ד רבינו האר"י ז"ל לא נאמר דין זה דהסח הדעת בתפלין בתפילת העמידה, כ"ז גם באומרו מן פרשת העקדה וקרבנות וזמירות וברכותיהם, וק"ש וברכותיה ביוצר אור חייב האדם להיות מחשב ומכוין פשט הדברים שמוציא מפיו, וכיון שהוא מחשב ומתכוין בפשט הדברים, איך לא יסיח דעתו מן התפילין, ועל כן מוכרחים אנחנו לומר דליכא איסור הסת הדעת, אלא במחשב בדברים חיצונים. אבל במחשב בדברי קדושה שהם קרבנות וזמירות ויוצר אין צריך להזהר בזה הדבר שאמרו שלא יסיח דעתו אפילו רגע, אלא כל שהוא זוכר התפילין בין פסוק לפסוק ובין ענין לענין סגי ליה

מיהו גם לשיטה זו י"ל דאינו מותר אלא רק במחשב בדברי קדושה של קרבנות וזמירות וברכות ק"ש, אבל אם מסיח דעתו מן התפלין בשביל שמחשב בדברים שבינו לבין חבירו, או בדברי מו"מ או בצרכי ביתו וכיוצא, הרי זה עביד איסור בהסח דעת זה, ועל זה הזהירו שלא יסיח דעתו אפילו רגע

והנה גם במחשב בדברים חיצונים צריך לנו לדעת כמה הוא שיעור הרגע דאסור, אם נאמר שהוא שיעור כדי דיבור שלום עליך רבי, דבר זה קשה מאד, וכ"ש אם נאמר רגע כמימריה. כמ"ש בגמרא על שיעור רגע דזעם, זה רחוק מן השכל, ואין הציבור יכולים לעמוד בזה, וכבר אמרו דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אמנם אפשר לומר שהוא שיעור מהלך ארבע אמות, דשיעור זה איתיה בעלמא בכמה דברים ועניינים

ויש מי שהעלה מדברי הרמב"ם ז"ל על שיעור הסח הדעת דתפילין שהוא שיעור מהלך מאה אמה, יען דהרמב"ם התיר שינת עראי בתפלין ומבואר בפוסקים שיעור שינה עראי יש אומרים שהוא כדי הלוך מאה אמה, ולפ"ז פחות מכדי הילוך מאה אמה אין בו איסור הסח הדעת בתפלין, ועיין להגאון שאגת אריה ז"ל מ"ש בזה, אמנם לא יעלה מזור מזה להתיר איסור הסח הדעת בפחות מכדי הילוך ק' אמה, דיש לחלק שינה שאני משום דהישן אע"פ שאינו מחשב בתפלין אינו מחשב בדברים אחרים, משא"כ בהיכא דהוא ער ומחשב בדברים אחרים

וכתבו בשם רבינו יונה ז"ל שהיה אומר, מתוך דברי רבינו משה ז"ל מצאתי ללמוד, דהיסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ועוסק בצרכיו, אע"פ שעוסק באומנותו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא הסח הדעת, וכן כתב הרב מג"א ז"ל בסי' מ"ד סק"ב אהא דישן בתפלין שבראשו שינת עראי דלא חשיב היסח הדעת, אלא שחוק וקלות ראש, וכמ"ש הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל. והגאון מלבים ז"ל בסי' כ"ח סק"ב כתב וז"ל, הרא"ש בפרק מי שמתו, פירש שהסח הדעת אינו אלא שחוק וקלות ראש, ולדעתו כשהוא ישן לא שייך היסח הדעת דשוכח הבלי העולם, וכדבריו כתבו תלמידי רבינו יונה ורבינו ירוחם ובתוספות ישנים בשם רבינו חננאל, וכ"כ הרשב"א בחדושיו לסוכה, ובארץ יהודה הוכחתי שכן דעת רש"י ותוספות בסוכה שם, שכתבו משום שמא יפיח ולא משום הסח הדעת וכו' ע"כ ע"ש. ונ"ל אם מחשב בענינים חיצונים כשהוא אומר יוצר אור בהיותו לובש תפילין הרי זה בכלל קלות ראש הנז"ל, ואסור לכ"ע משום היסח הדעת דתפלין, ויש לדבר עוד בעזה"י

ד' איסור הפחה כשלובש תפלין יש כמה גדולים דס"ל שהוא איסור דאורייתא משום בזיון מצוה, והביא דבריהם הרב פתח הדביר בסי' ל"ז, ושם הביא סברת החולקים דס"ל דרבנן, ע"ש. מיהו דע דאיסור ההפחה אינו אלא במוציא רוח שיש בו ריח רע, אך יש שאינו מוציא רוח שיש בו ריח רע כי אם רק יוצא ממנו קולות ויש בהם רוח מועט מאד שאין בו ריח כלל, אין בזה איסור הפחה, דאין זה נקרא הפחה אלא נקרא עטוש שהוא קול בלבד כמו קול שיוצא מן הגרון, ואין לזה דין הפחה, ואין כאן בזיון מצוה, וכאשר כתבתי בהלכות ק"ש דליכא איסורא בהפחה אלא רק משום שהיא רוח שיש בו ריח רע, ואם ברור לו דליכא ריח רע שרי ליה לקרות ק"ש ולהתפלל, וכל אינש מכיר את עצמו

ה' בעת שיוציא התפלין מן הכיס ללבשם לא ינערם מן הכים אלא יוציאם בידו, וכמ"ש בספר חסידים וכנז' באחרונים

ואחר שיניחם בכיס וירצה לסתום ולקשור את פי הכיס במשיחה התלויה בו, לא יגלגל הכיס שבו התפלין על המשיחה, אלא הכים יאחזנו בידו ויגלגל חוט המשיחה עליו, וכמ"ש בש"ע סי' תע"ו מוטב שתגלגל המטפחת סביב הס"ת, ולא יאחוז המפה בידו ויגלול הס"ת סביב דאיכא בזיון לס"ת, וה"ה הכא, ועיין מג"א סי' כ"ז ס"ק ל"א ומחצית השקל שם, וכ"כ בכף החיים סי' יו"ד אות מ"א כשכורכין החוט שבפי הכיס של הטו"ת לא יגלול הכיס סביב החוט אלא יגלול החוט סביב הכיס לכבוד הטו"ת, באופן שהיד האוחזת הכיס לא יהיה מנענע אותה אלא היד שאוחז בה החוט ינענע אותה, ובזה היה נזהר מהר"י דאנון ז"ל, והיה מוחה במי שעושה להפך. ועתה ראיתי בפתח הדביר בהשמטות דף רי"ח דהכריח כן ויישר חיליה, והוסיף לומר דלא יפה עושין הפותחין כיס התפילין שאוחזין החוט לצד מעלה והכיס נתלית באויר וננערת ונפתחת מאליה, דאין זה כבוד התפילין ע"כ, ודבריו חיים וקיימים עכ"ל ע"ש

נמצא הרבנים הנז' החמירו בזה גם בכיס החיצון של הטלית ותפילין, ולפ"ז משובח מאד מנהג אנשי אירופ"א שאין עושין לכיס הטלית והתפילין חוט כדי שיהיה נגלל הטלית אלא עושין לו לולאית שבזה נקשר ונסתם, וכשפותחין אותו ג"כ אין צריך לגלגל, ומנהג יפה הוא

ואם גלל התפילין ואוחזו בידו כדי להניחו בכיס שלו ולא היה הכיס סמוך לו אלא רחוק ממנו אמתים או יותר והוא פושט ידו להביא את הכיס אין כבוד לתפלין לפשוט ידו זו שאוחות התפילין כדי להביא הכיס אצלו אלא יפשוט יד הרקנית להביא הכיס אצלו

וא"ו אם התפלל ערבית מבעוד יום עד שלא הניח תפילין אין לו להניחם אח"כ, אבל אם הוא לא התפלל אע"פ שהציבור התפללו מותר להניח תפילין כיון שהוא עצמו אינו עושה דברים שסותרין זא"ז, ומחמת שיש חולקין בזה יניח התפילין בלא ברכה כי ברכות אין מעכבות, ואפילו אם הוא עצמו התפלל יש לדון שיניח תפילין בלא ברכה כדי שלא יבטל מצוה מן התורה. ז' אם לא הניח תפילין כל היום ונזכר בין השמשות דיש בזה ס"ס וגם תלת ספיקי והוא ספק יום ספק לילה ואת"ל לילה שמא הלכה כמ"ד לילה זמן תפילין