עוד יוסף חי תשמא

נמי משום דאתי יבשים, ויבשים גופייהו הוי משום גזירה חמשת מינים של דגן עכ"ל. ועוד יש לטעון טענה אלימתא בדבר זה, דהגזרה עצמה דשמא ישאר חוט אינה מפורשת בדברי רז"ל ולא נזכרה כלל, אלא רש"י ז"ל אמרה מסברה דנפשיה, ורב עמרם ודעמיה פליגי עליה ולית להו האי גזרה, וכיון דרש"י ז"ל עצמו לא פירש ואמר דגזרינן ופסלינן גם בכה"ג דקצץ החוט ולא נשאר בו אפילו משהו תלוי, וגם עוד נמי שתלה הציציות בשלימות ובכשרות, יש לנו לומר בכה"ג יודה רש"י ז"ל דלא גזרינן שמא ניתר מן החוט שסביב הנקב וישתלשל למטה וגם שיפסלו הציציות ויבא להניח אחרים במקומם ויצרף החוט הזה עם הציציות, דכל אלה הם חששות רחוקות מאד ולא חיישינן להו

ומלבד כל זה יש לי טענה אחרת בזה, די"ל דכל שאין מכשול לפנינו לא חיישינן שאח"ז ישתנה הדבר ויהיה מכשול, על כן כיון דעתה באשר הוא שם נתלו הציציות בכשרות ובשלימות, וגם לא נשאר כלום מן החוט לא חיישינן שמא יפסלו הציציות ויבא להניח חדשים במקומם וגם שיהיה החוט ניתר מתפירתו סביב הנקב ויצרפנו עם ציציות החדשים, וסברה זו הסכים בה הגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תנינא ח"א סי' פ"ה, בעוף שהיה צוארו מלוכלך בדם ואמר השוחט שאסור למכרו לגוי דשמא ימכרנו לישראל, ואע"פ שעתה ניכר הוא ולא יקנהו ישראל, חיישינן שמא יתרפא ולא יהיה ניכר, והגאון מהרי"ש ז"ל סבר כיון דעתה ניכר לא חיישינן שמא אח"ז ישתנה ולא יהיה ניכר וימכרנו לישראל, דכל דלפנינו אין מכשול מהיכא תיתי להחזיק רעותא, וכמו שהוא עכשיו דיינינן ליה. ועל כן לא מצינו דאסרו למכור בספק דרוסה וגם בחטים מבוקעות באופן שיש לחוש שהישראל לא יכירנו, אבל כל שבעתה ניכר האיסור אין לחוש שמא לא יהיה ניכר, ואף דחטים חיישינן שמא יטחון אותם, היינו כיון דעומדים לטחינה, משא"כ כאן שאינו עומד להתרפא עכ"ד ע"ש

ואנא עבדא נתקשיתי לכאורה על סברא זו דלא חיישינן שמא אח"ז ישתנה הדבר, ממ"ש בשבת דף צ' ע"ב, דסבר ת"ק אסור ליתן לתינוק חגב טמא לשחק בו דחיישינן שמא יאכלנו, ומקשי בגמרא אי הכי אפילו טהור נמי, ומשני הא דאסר ת"ק בטמא משום דחייש דלמא מיית ואכל ליה, אבל חגב חי ליכא למיחש ביה, שמא יאכלנו דהקטן אינו אוכל חגב חי ע"ש. נמצא אע"פ דעתה נותן לתינוק החגב שהוא חי ובודאי שלא יאכלנו, חוששין שמא ישתנה הדבר דהיינו שימות החגב ואז יאכלנו. ונ"ל בס"ד שינוי זה דשמא ימות החגב הוא דבר קרוב, ובפרט בהיותו ביד התינוק ומשחק בו דקרוב מאד שימות על ידו כי מזגו רך וחלוש מאד, ודמי לטחינה דחיטים דקרוב הדבר מאד ודרכן בכך ולהכי חוששין שמא יטחנם, משא"כ בנדון השאלה שזה החוט הנתפר בנקב רחוק מאד שיהיה ניתר ונפרד משם וגם פיסול הציציות וחלופם אינו קרוב להיות כלל

ונ"ל בס"ד לחזק סברא זו דאין דנין אלא על הנראה לעינינו, והוא ממנהג הפשוט ונהוג בכ"מ, והוא עוף שנשמט הגף שלו דאסור למכרו לגוי משום שמא יתרפא לגמרי ואינו ניכר, ואם נעקר לגמרי באופן שא"א שיתרפא, ה"ז מותר למכרו לגוי מפני שיש בו טרפות הניכר ולא ירצה ישראל לקנותו, ואע"פ שהוא עוף נקיבה ג"כ מותר למכור לגוי, ואין חוששין שמא תטיל ביצים וימכרם לישראל, והנה זו אע"פ שדרכה של תרנגולת להטיל ביצים אין חוששין בכך, וכ"ש וקל וחומר דאין לחוש שמא יהיה ניתר החוט מסביבות הנקב ויפסלו הציציות ויניח אחרים במקומם

ודע דאע"פ שהרב אם לבינה הנדפס מחדש בסניפי השלחן סי' נ"ג ס"ק י"ד כתב, שאם היא נקיבה אסור למכרה לגוי משום שמא תטיל ביצים וימכרם לישראל ע"ש אין המנהג אזיל כותיה, וכ"כ בזבחי צדק סי' נ"ג אות מ"א ע"ש

וראיתי להגאון מהר"י מברונא ז"ל סי' קע"א שהשיב להרב השואל וז"ל, מה ששאלת היכא שיש בו ציצית כבר אם מותר לתפור, ממילא איפשיט לאיסור דגזרינן אטו היכא דלית ביה. או"ד סתר לציצית ועביד ציצית אחר ויצרף ז' חוטין. ומה שנראה לך לחלק בין לכתחילה לדיעבד כמו בקריעה דאפילו אם נשאר מעט לא דמי דהתם מצוות הא דשירי בכל שהן בכ"מ כדפירש המרדכי בה' ציצית, אבל הכא משום גזירה הוא ואסור עכ"ל, נמצא בדין זה איכא פלוגתא בין מהר"י מברונא ובין הרב השואל, דדעתו של הרב השואל להתיר בדיעבד

והנה ראיתי להרב נחל אשכול ביאור על ספר האשכול בהלכות ציצית סי' ל"ג ס"ק כ"ב שכתב וז"ל, מיהו אם תופרו בצמר אפילו אם אח"כ מטיל בו ציצית מ"מ אסור משום גזירה עכ"ל. דקדק הרב הנז' לומר אפילו אם אח"כ מטיל בו ציצית ולא כתב אפילו אם כבר הטיל בו ציצית אסור משום גזירה, משמע דס"ל בכה"ג הוי בדיעבד ואין לפסול וכדאמרן, ובספר פתחי עולם על הש"ע סי' ט"ו סק"ה כתב בשם סדר היום בזה"ל, ואפילו בדיעבד פסול משום גזירה, ואין ספר סדר היום מצוי אצלינו כי הוא חסר בתחלתו, ולא ידענו אם אוסר גם בכה"ג שכתבנו שכבר הטיל בו ציציות כשרים ושלמים ולא נשאר מן החוט כלום. אמנם שם בפתחי עולם ס"ק י"א הביא מן ארצות החיים ח"א להגאון מלבים ז"ל שכתב וז"ל, ובלא זה אין לנו הכרח לומר שלדעת רש"י אסור לתפור אפילו כשיש ציצית בבגד, דמן הסברה יש לומר דאין אסור אלא רק באין ציצית, אבל כשיש ציצית שנחוש שיפסלו הציציות ויעשה אחרים ויצרף חוט התפירה היא חששה רחוקה עכ"ל. ולפ"ז נראה מדבריו דאזיל בתר סברא דידן להתיר בהיכא דתלה הציציות

ואנא עבדא כתבתי בס"ד בתשובה בענין זה ודמיתי דין זה לדין סכך של סוכה שכתב מרן ז"ל בסי' תרכ"ט סעיף י"ז, אם סיכך בחבילה והתירה כשירה כיון דאין איסורה אלא משום גזירה, אבל חבילה שהעלה לייבש ונמלך עליה לסכוך שפסולה מן התורה אינה ניתרת בהתרה אלא צריכה נענוע, ומפורש הדבר בבית יוסף דלא דמי לאותם הדברים שאסרו חכמים לסכך בהם לכתחלה שהם עשבים שריחם רע או שעליהן נושרות, דהנה לאו פסולים אלא משום דילמא שביק להו ונפק, אבל חבילה שפסולה משום דחיישינן דילמא עביד סוכה מן העשו, הנה בדיעבד נמי פסלינן לה. אמנם רמ"א ז"ל בד"מ כתב על דברי מרן ז"ל הנז' דלא משמע כן מדברי הטור, אלא גם בחבילה אינה אסורה אלא לכתחלה, ולא בדיעבד, ומ"ש לקמן אם סיכך בחבילה והתירה כשרה היינו אף לכתחלה מותר לעשות סוכה ממנה מאחר שהתירה, אבל אה"ן אפילו לא התירה וישב תתתיה כשרה בדיעבד יע"ש, והגאון פרישה ז"ל דקדק כן מדברי הטור כאשר העלה רמ"א מדבריו. והרב עטרת זקנים נטה לסברת רמ"א שכתב ודלא כמ"ש שפסולה אפילו בדיעבד

ואנא עבדא עבידנא בזה תלת ספיקי, ספק כרש"י ז"ל, ספק כרב עמרם ודעמיה דליכא גזירה בזה כלל, ואת"ל כרש"י ז"ל דאיכא גזירה, שמא הלכה כרמ"א בדין הסוכה וה"ה הכא, ואת"ל הלכה כמרן ז"ל, שמא הלכה כהרב השואל למהר"י מברונא וארצות החיים ונחל אשכול דס"ל בהיכא דתלה הציציות ולא נשאר מן