עוד יוסף חי תשלט

וסייע ג"כ קצת בטוויה, וגם יעמוד הישראל, אצל הטווה מתחלה וע"ס, ויכוין ישראל לשם ציצית, ואפ"ה כאשר ימצא לו אח"כ ציציות שטווה אותם ישראל יחליף ציציות אלו

ד חוטי ציצית צריכין שזירה, שנאמר פתיל תכלת, שיהיה טווי ושזור כעין פתילה, ולכן צריך שגם השזירה יעשו אותה לשם ציצית, שיאמר אני שוזר חוטין אלו לשם ציצית, ויאמר בכל לשון שיודע, ואם לא היו שזורין לשמן פסולים ויש בעלי נפש שמחמירין על עצמן אפילו בניפוץ לעשותו לשם ציצית, אך לא נהגו העולם בזה, וכנז' באחרונים ז"ל

ה' אם האשה היא טווה ושוזרת יאמר לה תחלה טוי לי ציצית לטלית וכן שזורי לי ציצית לטלית, ויניח אותה ג"כ שתאמר היא בתחלת הטוויה והשזירה שהיא טווה ושוזרת לשם ציצית, ויש ליזהר שלא יטוום וישזרם קטן או קטנה. גם צריך ליזהר מאד שלא יקנה ציציות מכל אדם, אלא רק מאותם שהם מוחזקים לנאמנים ויראי השם, שיודע בהם שבקיאין לעשותם לשמן כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, וגם לא יבטל מצות ציצית, וכנז' בחס"ל

וא"ו התורה אמרה ציצית הכנף שיהיו הציציות מדברים שעושים מהם הכנף שהוא הבגד, ולכן כל מיני צמר הגרועין שאין בגד נעשית מהם פסולין לציצית, מטעם האמור, ולכך אין לוקחים ציצית אלא מאדם נאמן, וצריך שיכיר בו שהוא יודע הלכות הפוסלים בציצית ונזהר מהם, כי אולי הוא עם הארץ ונזדמן שעשה הציציות מן פסולת הצמר מפני שאינו יודע הדין

ונודע דרכם של שוחטי מתא שתולש השוחט צמר מן צואר הבהמה במקום שחיטה כדי שישחוט יפה, והמנהג שזה הצמר שתולש השוחט מצואר הבהמה הוא שלו, ומחמת ששוחט בהמות הרבה יהיה מקובץ אצלו מזה הצמר הרבה ומוכרו והמעות שלו, ואין לבעלי הבהמות ערעור בזה, ואפשר דצמר זה דינו כצמר הנאחז בקוצין כשהצאן רובצים ביניהם דקי"ל דפסול זה לציצית, וגם דמי לנימין הנתלשים מן הצאן ושיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד, דכל אלו הם פסולין לציצית דחשיבי פסולת, וכן נמי הה"ד בצמר שתולש מן הבהמה בשעת שחיטה, ולכן לכתחלה לא יעשה מזה ציציות

ז' גזל חוטין שנטוו לשם ציצית והלך הגזלן ועשה מהם ציצית הרי הם פסולים. ואם מכרן הגזלן לאחר, אם כבר נתייאשו הבעלים הרי אלו כשרים מפני שקנאם הלוקח ביאוש ושינוי רשות מהגזלן ללוקח, ועיין בש"ע לר"ז ז"ל ע"ש וטוב להחמיר בזה

ח' גזל צמר שלא נטווה וטוואן הגזלן לשם ציצית, אם עדיין לא נתייאשו הבעלים ממנו הרי אלו פסולים לציצית, מפני דעדיין שם גזל נקרא עליהם, ולא קנאם הגזלן בשינוי זה שעשאם חוטין, מפני ששינוי זה חוזר לברייתו, דאפשר לעשות את החוטין צמר כדהוו מעיקרא. אבל אם נתייאשו הבעלים או אפילו לא נתייאשו אלא שעשה בהם הגזלן שינוי גמור שאינו חוזר לברייתו, כגון שליבן את הצמר בגפרית וע"ד שנתבאר בח"מ סי' ש"ס, הנה כיון שבזה קנה הגזלן את הצמר לגמרי, שאפילו אם הצמר בעין אינו צריך להחזיר להנגזל אלא רק דמי הצמר, א"כ הרי הוא חשיב שלו ממש לכל דבר, לכן הציצית שעשה ממנו כשרים הם, אבל מ"מ לא יברך עליהם, דאין זה מברך אלא מנאץ כיון דע"י גזילה בא הציצית לידו, וכמ"ש הגאון ר"ז ז"ל בש"ע

ט' יעשה הציציות י"ב גודלים, וכאשר כתבתי בסה"ק בן איש חי בפרשה זו ע"ש, ואם הוא פחות מן י"ב גודלים, וכ"ש אם היה בתחלה כשיעור זה ואח"כ נתמעט ע"י רחיצה שנתכווצו כשרים בדיעבד, וכנז' בלב חיים סי' ע"ט באורך

יו"ד אם הרחיק הנקב למעלה משלשה אצבעות או למטה מקשר גודל פסולין, מפני דלמעלה משלשה אצבעות לא מקרי כנף הבגד, אלא נקרא בגד, וכן למטה מן ק"ג לא מקרי כנף אלא תחת הכנף, וצריך למדוד ביושר לארך ולרוחב, ולא באלכסון מן קרן זוית של הכנף, ואלו השלשה אצבעות מודדין באמה קמיצה זרת, כי סדר האצבעות כך הם גודל חסד, אצבע גבורה, אמה תפארת, קמיצה נצח, זרת הוד, על כן יש לזה טעם ע"פ הסוד מה שמודדין בשלשה אצבעות אלו, וכנז' בשער הכונות דף וא"ו ע"ד ע"ש. ודלא כאותם הפוסקים שפסקו להקל למדוד ג' גודלין שהוא שיעור יותר גדול מזה. והמדידה של קשר גודל הוא בחצי הראשון שיש בו הצפורן, כי הגודל אין בו אלא ב' קשרים. ועיין באחרונים ועיין בלב חיים סי' פ"א

י"א אע"פ שאמרנו בשיעור מקום הנקב שלא הקפידה תורה אלא בשעת עשיית הציציות, ואם אח"כ נקרע הנקב ונתמעט השיעור כשר, היינו דוקא אם נשארו הציציות שבו תלויים ולא הסירם אחר שנתמעט השיעור, אבל אם הסירם בין שהחזיר אותם הציציות עצמם בין שהביא אחרים צריך לתקן מקום הנקב תחלה כפי השיעור הראוי, ואח"כ יתלם, ואם לא עשה כן פסול, ועיין חיי אדם סעיף כ"ו

י"ב אם נתקצר הטלית ע"י קשר הציצית דהיינו שקרב הקשר לנקב ונכפל עי"ז קצת הטלית מלמטה בשפתו אין השיעור מתקלקל בזה, אלא רואין כאלו הוא פשוט בין לקולא בין לחומרא, ועיין חס"ל אות וא"ו

י"ג יש תופרין בראש וסוף הטלית גדול של משי, וקורין אותו בלשון ערבי גיבין, ועושין אותו בעבור נוי לטלית, ואם הוא רחב הרבה שיש בו רוחב ג' אצבעות ויותר לא יעשה הנקב בו ויטיל בו הציצית, ואם עשה כן פסול, אך אם אינו רחב הרבה ועושה הנקב בבגד עצמו ומטיל הציצית בבגד עולה זה הגדיל לשיעור מלא קשר גודל ולהרחקת שלשה אצבעות, כי נחשב הוא בכלל הבגד לענין זה וכשר, מאחר שהנקב שתלוין בו הציציות הוא בתוך הבגד עצמו

מיהו הדרך הנכון והישר הוא, שזה הגדיל של משי אע"פ שאינו רחב והוא עושה הנקב שתולה בו הציצית בבגד עצמו לא יהיה הגדיל ארוך שמגיע מראש קרן זה עד סופו ממש, אלא יהיה קצר באופן שלא יגיע כנגד הנקב שבבגד שהציציות תלויין בו מכאן ומכאן, שאז כל השיעור של הרחקת ג' אצבעות ומלא קשר גודל יהיה בבגד עצמו, ואין נכנס זה הגדיל של המשי בחשבון כלל, וכן מנהגינו בביתינו

י"ד יש מסתפקים בטליתות שנשאר בהם קצת מחוטי השתי לנוי אם אלו החוטין נחשבין בכלל הבגד או לאו כיון שאינם כארוג גמור, לכן צריך ליזהר לחתכן ממקום הטלת הציציות שלא ישאר מהם במקום הטלת הציציות כלום כדי שלא ישער בהם כלום, וכנז' באחרונים ז"ל

ט"ו אם יש לו חוט אחד ארוך ורוצה לקפלו לעשותו ארבע חוטין של הציציות, צריך שיחתוך ראשי הארבעה חוטין קודם שיתחבם בכנף, ובדיעבד אם תחכם ואח"כ חתכם כשר, בד"א שחתכם קודם שעשה הכריכה והקשרים, אבל אם כרך אפילו חוליא אחת וקשר אפילו קשר אחד ואח"כ חתכן פסול גם בדיעבד משום תעשה ולא מן העשוי שהרי בפיסול עשאם ואפילו אם חתכם אחר שקשר הקשר הראשון קודם שהתחיל לכרוך.