עוד יוסף חי תשטז

האיש האורח, אע"פ שנראה שעשה חלוקות הנז"ל בדרך בדיחות, הנה הוא חכם והעמיק לעשות רמזים בזה שנוגעים לענין שלו להציל ממונו שבא בעבורו, ולכן כאשר השכיל הבעה"ב וראה עומק חכמתו, מיד עמד ונתן לו ממון אביו המופקד אצלו. כן נ"ל בס"ד להבין במאמר הנז'

ובאמת המוסר הנז' שרמז האורח הנז' לבעה"ב בהנחת הראש לפניו, כפי מה שבארנו בס"ד הנה הוא מוסר צח ודק, שראוי לכל אדם לשים לבו עליו, דודאי לא טוב לאדם לומר שלום עליך נפשי בענין היראה ומשפטי התורה הקדושה, שיביט רק על אזהרת עצמו, ולא ישגיח על בני ביתו שהם אשתו ובניו ובנותיו ומשרתיו וכל הנלוים אליו, אלא בודאי הוא שחייב לתת דעתו והשגחתו על כולם, לדעת איך הם עושים ומתנהגים, וגם עוד שיהיה שומר עצמו ללכת בדרכי יושר ויסור מרע ויעשה טוב. ואם לא ישמור עצמו בזה, אז יהיה גרמא בנזקין לחבל נפשות בני ביתו שגם הם יעשו כמעשיו הרעים, והרי זה פוגע בדמים כמה נפשות של בני ביתו שממנו ילמדו לעשות כמעשהו, וכמ"ש חז"ל ע"פ אשר נשיא יחטא לאשמת העם, ולהפך אם יתנהג בדרך טוב ויעשה מעשים טובים, יהיה גרמא לזכות ולהחיות כל נפשות בני ביתו, כי בתר רישא אזיל גופא

והשתא בזה מובן שפיר הטעם בענין זה של ההקהל שצוה השי"ת בקריאת משנה תורה בעזרה שיש בה כמה הלכות ממשפטי התורה, שיתאספו יחד האנשים והנשים והטף והגר. והיינו כי עיקר הקריאה היא ללמד את האנשים, אך כדי שלא יהיה כל אחד למד לעצמו דוקא, וכדי שלא יהיה כל אחד מביט על עצמו בלבד, לכך צוה שיקהלו עם האנשים גם את הנשים והטף והגר כדי שכל אחד מן האנשים ירגיש ויתעורר במוסר הנז', לדעת שכל איש ואיש הוא בביתו ראש ומלך, וכל בני הבית שהם האשה ממין הנשים הנאספים, והבנים שהם ממין הטף הנאספים, והמשרתים שהם ממין הגרים הנאספים, כי המשרתים הם גרים בבית, והם ממין גרך אשר בשעריך, כולם הם נגררים אחר האיש שהוא ראש ומלך בביתו, וכולם לומדים ממעשיו הן לטוב הן להפך, ולכן אם האיש ממין האנשים האלה יחטא ויפרוק עול תורה ומצות מעליו, אז לא בלבד הוא פושע בנפשו, אלא פושע גם בנפש הנשים והטף והגר שהם אשתו ובניו ומשרתיו, וכן אם ישכיל להטיב דרכיו ולשמור מצות התורה זוכה גם בנפשות אלו של בני ביתו

ולכן עתה בקריאה זו של המלך במשנה תורה צוה השי"ת הקהל וכו', למען ישמעו לשון הבנה, כמ"ש רז"ל שמע כלומר הבן, שיבינו כל אחד מן האנשים שהוא בביתו חשוב כמו המלך הזה אשר כל העם נגררים אחריו כן הוא בביתו כל בני ביתו נגררים, ולמען ילמדו מוסר השכל מן אסיפה זו שנקהלים ונאספים כל מיני בני אדם ביחד, ובזה יראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת

ובאופן אחר נ"ל בס"ד הטעם שצוה בקריאה זו של משנה תורה להקהיל כל מיני בני אדם יחד אנשים ונשים וטף והגרים, ע"פ מ"ש הגאון יהונתן ז"ל בתפארת יהונתן בפרשת קדושים, שכתב יוספון בן גוריון בספרו לרומיים, שהיו בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים וממש לא אכלו אלא רק פרי עץ יער, והיו נזירים מכל ענייני עולם וכדומה עד שהיו ממש נבדלים מענייני עולם, אבל הפרושים לא נחה דעתם בהם כלל וכלל, כי העובד ה' השלם צריך להיות בדבריו ועסקיו נוח לשמים ולבריות, ולא להפריע נימוס ישוב העולם וחברת בני אדם והנהגה המדינית, ואלו היו כולם נזירים, ובזה אינו מתקיים נימוס וסדר הטבע, וכמעט יכלה העולם ויאבד קשר האומה ושאריתו בארץ כפי הטבע, ועל זה רמזו רז"ל יפה ת"ת עם דרך ארץ, לכן כל הפרישות שיעשה האדם נכון להיות על זה הסוג שיש בו אפשרות שתקיים אותו כל האומה ולא יקרה ביטול, אבל הפרישות שא"א אלא ליחיד ולא לאומה בכללה, זה אינו בגדר השלימות והפרישות עכ"ל

ובזה אמרתי טעם נכון באומרו ועבדתם את ה' אלהיכם לשון רבים, אע"פ שאח"ז מדבר בלשון יחיד דכתיב וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך וכו'. והיינו לומר שעיקר שלימות העבודה הוא מה שאפשר לרבים לעשותה, אבל דרך רחוק וזר שא"א להיות אצל רבים כי אם רק ליחיד שיהיה שולט בטבעו להיות נזיר ופרוש בקצה האחרון אין זה בכלל המצוה שמצווה בה השי"ת. ובאמת כיוצא בזה מפורש בדברי רז"ל אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה, וכן דרשו על פסוק הגוי כולו בגמרא דהוריות ומ"א

ולכן עתה כאשר צוה לקרא את משנה תורה נגד כל ישראל באזניהם צוהו שיקהיל הכל, גם הנשים וגם הטף וגם הגרים, לומר שאין אני רוצה מכם קיום התורה באופן שיהיה כל אחד מכם נזיר ופרוש ונבדל מבני אדם ומכל ענייני העולם כאותם הנזירים שהיו שוכנים ביערים, אלא רוצה אני קיום התורה בהיותכם מעורבים ודרים ביחד גדולים וקטנים, שיהיו דרים זע"ז האנשים עם הנשים ועם הקטנים והגרים בחברת בני אדם כפי הנהגה המדינית, ורק שיהיה כל אחד שומר דתו לעשות מעשהו כפי משפט התורה, ולא יטה ימין ושמאל, וז"ש הקהל את העם וכו' למען ישמעו, ר"ל יבינו איזה הבנה מן ההקהל הזה שתעשה להם, לידע מזה שרצוני להיות קיום התורה בהתחברות והתערבות יחד גדולים וקטנים זע"ז, ולמען ילמדו בזה את ההנהגה שאבקש מהם להתנהג ביראת ה' שילמדו תכסיס ונימוס העבודה והיראה אשר אני רוצה מהם

והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו, י"ל הול"ל רעות וצרות רבות, וכיון דנקיט וצרות אחר רבות משמע דקאי הצרות על הרעות, ומאי קמ"ל בדבר זה שהרעות הרבות המה צרות, וחז"ל פירשו רעות שהם צרות זו עם זו, כגון עקרבא וזברתא, זה חם וזה קר. ונראה לפרש הענין בס"ד בהקדים מ"ש בס' נאוה תהלה במזמור ק"א בשם המפרשים ז"ל ע"פ גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, דהכונה הוא שיש שני אבות הטומאה שהם הגאוה והתאוה, ואם יש לאדם אחד מדת הגאוה אפשר לרפאתו ממנה בתוכחה שיוכיחו אותו להשפיל גאותו, באומרם אליו למה תתגאה על חבירך, אם בשביל שהוא חשוב עני לגבי דידך דאין לו נכסים כמותך, הלא תראה שיש הרבה עשירים שיש להם נכסים יותר ממך אשר אתה נחשב כאיש עני ממש, וא"כ למה תתגאה על הפחות ממך בעושר

וכן מי שיש לו מדת התאוה אפשר לרפאתו ממנה בתוכחה שמוכיחין אותו באומרם אליו למה אתה תתאוה לממון זה האיש ותתקנא בו בשביל שיש לו נכסים יותר ממך, הלא תראה שיש כמה בני אדם שאין להם אחד ממאה מנכסיך, ואתה נחשב לגבי דידם עשיר מופלג, והם נחשבים כעניים לגבי דידך, ולמה לא תהיה שמח בחלקך מאחר כי לגבי כמה אנשים ידועים אתה נחשב עשיר גדול. והנה כל זה אפשר לדבר ולתקן למי שיש לו רק מדה אחת משתי מדות הרעות ההם אבל מי שיש לו שתיהם גאוה ותאוה, אי אפשר