עוד יוסף חי תשא

עמו לערב ולמחר כשגירש שמעון את אשת ראובן וחזרה אצל בעלה ראובן, גם ראובן גרש בו ביום אשת שמעון שמעון וחזרה ונתקדשה לבעלה שמעון ושכבה עמו בלילה, ובאמת הגם שכל זה נעשה בהיתר ע"י גיטין וקדושין לזו ולזו, עכ"ז לעיני העולם נראה דראובן ושמעון מחליפים נשותיהן זע"ז, שבלילה ראשונה החליף ראובן את אשתו באשת שמעון שלקח אשתו של שמעון ונתן לו את אשתו, ושמעון לקח אשת ראובן ונתן לו את אשתו בלא גיטין ובלא קדושין, ועל כן יבואו בני אדם להחליף נשותיהן זע"ז, והרי זו רעה גדולה ופרצה גדולה באיסור עריות, לכן אסרה תורה להאשה שנתגרשה מבעלה ונשאת לאיש אחר אע"פ שגרשה זה השני שלא תוכל לשוב לבעלה הראשון, כדי שלא יהיה נולד פריצות ותקלה בערוה, ולכן אמר כי תועבה היא לפני ה' מפני התקלה הנולדת מדבר זה, ולכך סיים ופירש הטעם שלא תחטיא את הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך, כלומר לא יהיה דבר זה גרמא לחטא בעריות שיהיו מחליפים נשותיהם זע"ז

ברם אשר שאלת איך קרי עלה הכתוב אשר הוטמאה, והלא נשאת לשני בהיתר אחר שגרשה בעלה, ואיך אם זינתה תוכל לשוב לבעלה ולא קרינן בה הוטמאה, ואם נשאת בהיתר קרינן בה הוטמאה, נראה בס"ד תשובה לזה היא, כי נודע, שהאשה אחר שנשאת לא תתייחס לשם אביה אלא לשם בעלה, וכאשר תמצא עד עתה המנהג באירופא ושאר מקומות, שאם דינה בת יעקב נשאת לראובן אין קורין אותה דינה בת יעקב, אלא קורין אותה דינה ראובן, וגם היא חותמת שמה דינה ראובן, ואינה חותמת דינה יעקב, וכאלו היא בתו של ראובן בעלה כאשר יחתום שמייחס שמו לשם אביו, ולכן כל אשה נחשבת בת לבעלה, ולכן אמר ר"י בגמרא מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא אני קורא אותה ביתי, והיינו הטעם, כי ביתי בדגש הוא ר"ל בת שלי, שהיא תתייחס אלי כאלו אני אביה אשר ילדתיה, ולכן גבי מרדכי הע"ה כתיב על אסתר ותהי לו לבת, וארז"ל אל תקרי לבת אלא לבית, כי היתה אשתו ממש, ולכן כתיב בישעיה סי' ד' והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום לאמר לחמינו נאכל ושמלתינו נלבש רק יקרא שמך עלינו, כי התקשרות האשה עם בעלה הוא בשם, שיהיה שם בעלה נקרא עליה כאלו הוא אביה ממש

ועל כן אם גרשה ראובן אע"פ שזינתה עם שמעון לא נקרא שם שמעון עליה, דאם עשתה עון ונטמאה בזנות אין זו הטומאה נוגעת בכבוד בעלה, כי היא לא זינתה תחתיו ולא מעלה מעל באישה, כיון דגרשה ורק היא עשתה מעל בינה לבין קונה ולא נגעה בכבודו של בעלה, אבל אם נשאת לשמעון, דאז נקרא שם שמעון עליה, כיון דנשאת לו, כי עתה תתייחס לשם שמעון שקורין אותה דינה שמעון והיא חותמת דינה שמעון, נמצא פקעה שם ראובן בעלה הראשון ממנה, כיון דהניחה עם שמה שם שמעון, ולכן נחשבת לראובן בעלה כאלו היא נטמאה בעודה תחתיו שנמאסה לו, מאחר שהניחה עליה שם אחר

ואעפ"י דעתה גרשה ראובן ולא נקרא שמו עליה, עכ"ז ראוי שיקרא שמו עליה, דהיינו שישא אותה, ואז נקראת על שמו. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, והו"ל כאלו גם אחר גירושין שמו עליה, כיון דעדיין לא הניחה עליה שם אחר, משא"כ אם נשאת לשמעון שהניחה עליה שם אחר במקום ראובן, נמצא נגעה בכבודו, על כן חשובה בעיני בעלה הראשון כאלו נטמאה, ולז"א הכתוב אחרי אשר הוטמאה, כלומר נמאסה בעיניו, כי טומאה הוא לשון מאיסות, או הכונה כאלו הוטמאה שזינתה תחתיו דאסורה לו, כך היא נחשבת בעיניו, ולכן תמצא אפילו אלמנה אם תנשא לאחר יגיע צער לבעלה הנפטר שבזה פקע שמו מעליה ונתנה אחר במקומו, כי גם האלמנה נקשר שמה בשם בעלה ולא בשם אביה כנודע

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. נ"ל בס"ד, הנהר נקרא שלח, וכתיב ונהר יוצא מעדן היא החכמה הנקראת עדן, והחכמה היא בראש, ונהר הנקרא שלח ימשך מן החכמה שבראש שהאדם עוסק בה, ולז"א חש בראשו יעסוק בתורה, כי מי שאינו עוסק בתורה שהיא באות ל' יסתלק באות ל' מן שלח וישאר חש, לכן חש בראשו יעסוק בתורה כדי להשלים אות ל' באותיות חש, ויהיה שלח, שהוא נהר המעלה מים מן עסק התורה מלמטה למעלה, וזה הנהר תעלה אות לאם היא הבינה, ובזה את הבנים תקח לך אותיות הבנים הם מ"ה ב"ן, כי היו"ד אינה יוצאה במבטא, שע"י השפעת הבינה יזדווגו מ"ה וב"ן שהם תפארת ומלכות, ותקח לך מהם השפעה ונשמות חדשות, והארכת ימים, שתזכה לקבל שפע מכל הי"ס שכל א' כלולה מעשר כמספר ימים

ובאופן אחר נ"ל בס"ד רמז הכתוב כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, שבא הכתוב כאן ליתן עצה טובה נפלאה לאדם בין בעניינים הגשמיים של משא ומתן שלו, בין בעסק התורה, ועצה זו צריכה לכל אדם בין בעל משא ומתן, בין אם הוא חכם ועוסק בתורה כי רובא דעלמא מגיע להם נזק מדבר אחד ואין מרגישים בו, על כן כולם צריכין לעיצה טובה זו, וגם אני העבד בכלל, ואני תפלה שיעזרנו השי"ת להזהר בעיצה טובה זו הן בגשמיות הן ברותניותי והענין הוא, דאיתא בספר כ"מ סי' צ' וז"ל, איתא בגמרא, דסנהדרין דף כ"ו אמר עולא מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, ופירש רש"י ז"ל מחשבה שהאדם מחשב כך וכך אעשה כו"כ תעלה בידי מועלת להשבית הדבר שאין מחשבתו מתקיימת אפילו לדברי תורה, כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגרסה, עכ"ל. הנה דבר זה ביאר אותו רש"י ז"ל בלשון קצר כדרכו הטוב לדבר בלשון קצר, ואתה המשכיל קבע אותו על לוח לבך תמיד, כי טבע האדם להיות מתאוה טובה ועושר, ויש שהוא מחשב תמיד ומצייר בלבו אופנים והמצאות שבהם יהיה לו סך כו"כ מעות, והוא שיקנה סחורה פ' וישלחנה למקום פ' ופ' וירויח בה כו"כ למאה ויחזור ויקנה בסך כו"כ וירויח כו"כ, וגם יעסוק בעסק פו"פ וירויח כו"כ, והוא מצייר בדעתו המצאות של רווחים, והוא הולך ושוב בציורים אלו בדעתו תמיד, על כן האדם הפקח צריך להזהר כשיבואו אליו מחשבות כאלה, אשר בנויים על תוהו, שידחה אותם מלבבו תכף ומיד, וכ"ש שלא יהיה מעמיק בהם כלל ועיקר, עכ"ל

נמצא דמיונות וציורים אלה שהאדם מדמה ומצייר בדעתו באופנים שיהיה לו בהם הצלחה והרוחה גורם בזה הפסד לעצמו, שתהיה מחשבה זו מועלת להשבית ההצלחה וההרווחה שלא תבא לידו בפועל, וכמ"ש רש"י ז"ל, וזה הוא ענין עיון תפלה שמנעו רז"ל את האדם ממנו בכל יום ואסרו אותו עליו, מפני שבאמת נזוק על ידו, ודבר זה של עיון תפלה עניינו הוא כך, דהיינו שהאדם המתפלל לפני הקב"ה על טובה והרווחה הוא מעיין בה בדעתו, כלומר שעושה בדעתו אופנים בעבור השגת הטובה שהוא מבקש אותה מהקב"ה בתפלתו שמצייר בדעתו באיזה אופן תבא לידו הטובה אשר הוא מבקש ומתפלל בעבורה, וזה הוא הנקרא עיון תפלה שהוא מעיין ומחשב בדעתו לעשות כו"כ אשר על ידם הוא ישיג הטובה שמתפלל עליה, ולכן בעיון תפלה זה הוא מפסיד הטובה אשר הוא מתפלל עליה שלא ישיגנה ולא תבא לידו, והפסד זה מגיע לו בדין ובמשפט, יען כי כיון שהוא מצייר אופנים למעשיו שחושב שעל ידי שיעשה כו"כ תגיע לו טובה והרווחה שהוא מתפלל בעבורה, נמצא הוא סומך להשיג הטובה על יד מעשיו, כי הוא מתחכם לעשות כו"כ כדי