עוד יוסף חי תרצה

אליה ואינו כן, אלא הם יוצאים לעשות מלחמה, ועל כן הול"ל כי תצא להלחם, אבל מלחמה הוא שם דבר דמשמע שיש מלחמה והוא יוצא אליה. ונ"ל בס"ד, כי ידוע כשישראל עושין רש"מ והולכים להלחם עם האוייב ונוצחין לא יחסר מישראל אפילו נפש אחת, וכאשר היה בהלחמם במדין וכן במלחמת עמלק וסיחון ועוג ול"א מלכי כנען, וזה הדבר א"א להיות בטבע, כי האוייבים בני אדם הם, ואיך יהיו כפגרים מתים לפני ישראל שלא יהיו יכולים להרוג אפילו איש אחד, אך הענין הוא, כי קודם שיגשו ישראל להלחם שולח השי"ת כוחות הקדושה שהם מלאכים הנבראים מתורה ומצות של ישראל ונלחמים עם כוחות הטומאה שהם מזלות של העכו"ם שבאים ישראל להלחם בהם, ויגברו כוחות הקדושה על כוחות הטומאה ולא ישאר בגופים שלהם כח כלל, אלא יהיו כולם כגוף בלא נשמה, וכמ"ש ולא היה בם ידים לנוס, ידים ר"ל כח שאפילו כדי לעשות תנועה של ניסה לא היה בם כח, ואז ממילא ישלחו ישראל בם חרבם וחניתם ורומחים להמיתם, אין כח בידם אפילו לזרוק בהם צרור אחד קטן, וכל זה הכח אשר יסתלק מהם הוא ע"י שתקדם המלחמה של כוחות הקדושה בכחות הטומאה בארץ האויב, ואחריהם יבואו ישראל ויראו כי סר כחם מעליהם, ואז יכוס לפי חרב ואין מגיע נזק לישראל אפילו לאיש אחד, ועל זה א"ל כלב לישראל על אוייביהם אשר בארץ כנען סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תראום, והיינו סר צלם זה כחם ומזלם מעליהם, בשביל כי ה' אתנו, ולכן אל תיראום, שאין בהם כח לפגוע אפילו באדם אחד מכם

ולכן אמרה דבורה לברק, קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך, הלא ה' יצא לפניך, מלת יצא נקודה בקמץ דמשמע כבר יצא, והול"ל יצא בציר"י או בסגו"ל, כי עדיין לא הלך ברק ולא קם ממקומו, אך הגידה לו שכבר יצא ה' ללחום בכוחות הטומאה בארץ האוייב, והיינו ששלח מלאכים שנבראו ממצות ישראל להלחם בכוחות הטומאה כדי שיסור צילם וכוחם של אוייבי ישראל התחתונים. ולא יהיה מהם נזק לישראל

נמצא מלחמת שמים תקדים למלחמה של ישראל, כדי שיסור כוחן של אוייבי ישראל התחתונים ולא יהיה מהם רע מגיע לישראל, וז"ש כי תצא למלחמה על אויביך, כלומר כבר קדמה המלחמה של שמים בארץ אויביך ואתה תצא לאותה מלחמה שקדמה ואתיא קודם בואך שם, ואז ינתנו ה' אלקיך בידיך ושבית שביו של הקב"ה, שכבר ערך מלחמה עם האוייב קודם שתעשה אתה

ועוד נ"ל בס"ד רמז הכתוב, כי ידוע חרב פיפיות של ישראל שבו כורתים הקליפות ונלחמים בם הוא פסוק שמע ישראל שהוא כ"ה אתוואן דיחודא, שעליו נאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ופרשנו במ"א מ"ש בידם, הוא כי היד יש בה כף וחמש אצבעות, נמצא יש בה רמז לאותיות כ"ה, ולכן אמר חרב פיפיות הוא פסוק שמע ישראל שהוא כ"ה אתוואן דיחודא הוא רמוז בידם דייקא

והנה ידוע שבשלשה עולמות שהם בי"ע יש בכל עולם קליפה הנקראת רע, ורק בעולם האצילות כתיב לא יגורך רע, וידוע שכל קליפה כלולה מעשר ספירות טומאה, כי זה לעומת זה עשה האלקים, שהוא כנגד מה שיש בקדושה, ולפ"ז בשלשה חלקי הקליפות שיש בשלשה עולמות, יש שלשים כוחות טומאה כי כל חלק כלול מעשרה כוחות טומאה. נמצא האדם צריך להלחם בכל יום בשלושים כוחות דטומאה וכמה ילחם בם וגובר עליהם הוא בחרב פיפיות שהוא פסוק שמע ישראל כדאמרן, וידוע שבכל כ"ד שעות לילה ויום יש ארבעה פסוקים של שמע ישראל שנתקנו בתורת חיוב והם הא' ק"ש של ערבית, והב' ק"ש שעל המטה, והג' ק"ש בקרבנות, והד' ק"ש דיוצר שהוא קודם תפלת העמידה, וידוע כי ק"ש דיוצר נחשב בשנים, כי הוא נעשה לצורך עמידה דשחרית ולצורך עמידה של מנחה שלא תקנו בה ק"ש, וסמכו אותה על ק"ש דיוצר דשחרית, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות

נמצא הם חמשה פסוקים של שמע ישראל שעושים חמשה תיקונים בחמשה עתים שבתוך הכ"ד שעות, וידוע כי פסוק שמע ישראל הוא ששה תיבות, וחמש פעמים ששה הוא שלושים, נמצא בשלושים תיבות שהם חרב פיפיות נלחמים עם שלושים כוחות טומאה שבשלשה עולמות, וז"ש כי תצא למלחמה קרי בה ל' מלחמה, כלומר תצא מזויין בשלושים כוחות במספר ל' שהם כלי זיין העושים מלחמה על אויביך הם הקליפות, ונתנו ה' אלקיך לחלק הרע של הקליפות בידך, ר"ל בכ"ד אתוון דיחודא הרמוזים בידך שיש בהם כ"ף וחמש אצבעות כדאמרן, ושבית שביו קרי בה ש' בי"ו, ר"ל ש' שהיא אור שיונקים ממנו הרשעים, ורמוזה בתוך שמם, כמ"ש המפרשים אוי לרשע רע, ר"ל אוי לרשע כשיסתלק ממנו אות ש' שבתוך אותיות רע, ולכן אוי לו שנסתלק ממנו חיותו באות ש', ואתה תשבה אות ש' בי"ו פרקין של ידך אשר מעשה המצות יתייחסו אליהם, אי נמי י"ו רמז לשם חב"ו שבו יהיה הברור בסוד חיל בלע ויקאנו שמספרו עולה י"ו אתה תשבה את אות ש' שממנה יתיקה של הרשע

וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה והיתה לך לאשה. קשה והלא בעודו במלחמה לא תהיה לו לאשה ואין נקרא עליה שם אשה ורק הותר לו לבא עליה ביאה כדי לשכך אש תאותו, אך אחר שיביאנה לביתו ויתנהג עמה חודש ימים כאותם התנאים אשר צותה תורה אתמר ואחר כן תבא עליה ובעלתה והיתה לך לאשה, ואפשר שלא ירצה בה ושלחה לנפשה, ואיך מקדם קדמתא יאמר והיתה לך לאשה. ונ"ל בס"ד, כי ידוע דהקליפה נקראת לא, ע"ד מ"ש בגמרא, האי חרגא דיומא לא שמיה, דכתיב וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, לכן הקליפה נקראת לא דאין בה ממש. גם ידוע דתאות הזנות באה מן פלונית אשר היא עיקרה מן הקליפה שנקראת ערלה, ולכן ארז"ל הנבעלת לערל קשה לה לפרוש, כי תדבק בה תאוה רעה הבאה מן פלונית שהיא מתהוית מן הערלה, ולכן פלונית נקראת שפחה, בסוד ושפחה כי תירש גברתה, דאותיות שפחה הם פח שה, דהערלה מספרה ש"ה שעושה פח לאדם ללכדו בתאוה רעה, וז"ש וחשקת בה והיתה לך לאשה, חלק התיבה לשנים וקרי בה לא שה, כלומר נתהוית מן הקליפה שנקראת לא ונקראת שה, שהוא מספר ערלה ואחר תטהר

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ. נ"ל בס"ד, בהקדים מה שפרשתי בס"ד בפסוק האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ, דכתוב בפירוש התורה לרבינו יעקב בעל הטורים ז"ל וז"ל, לפי הפשט שהכתני בעץ עד ששמעתי לדבריה, וכתב בעיטור בכורים שהוא ביאור על הספר הנז', אפשר דדייק כן מדאמר היא נתנה לי מן העץ סתם, והול"ל היא נתנה לי ממנו ואוכל, שכבר אמר הקב"ה המן העץ אשר וכו' ולמה חזר אדה"ר הדבר, אלא להורות שחוה הכתה אותו בעץ עכ"ל. וראיתי בהמגיד של שנת תרל"ג י"א אלול שהוא שנת י"ז להמגיד שנזדמן לידי לפי שעה שכתב שם בהצופה להמגיד בשם רבי יעקב רייפמאנן וז"ל, הפשט הנתעב הזה לא מפי הצדיק רבינו יעקב בעל הטורים יצא, כי אם מפי מעתיק פלוני אלמוני אשר משך ידו את לוצצים, ולצון חמד לו, והוא לקחו מספר מחברות עמנואל המלא לו לצון ודברי נבלה יעויין בו מחברת כ"ב וז"ל, ויגש העשירי ויאמר, אמור נא פלא יועץ מה הצד הכתוב באומרו היא נתנה לו מן העץ, והיה לו לומר מפרי העץ לפי הנראה, ועתה אמור בחסדך