עוד יוסף חי תרצד

מציאות לעדים הנז' אלא רק נמצא עד אחד שהיא עדות בנשיאות ידיו של הכהן בעת הברכה, דאע"פ שרואה עדות זו הוא לא יהיה בטל ממלאכתו לשתוק

לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר. נ"ל בס"ד, לרמוז דידוע שתיקון העונות יהיה ע"י שלשה אלה שהם קול צום ממון, ואלו הם כללות דרכי התשובה כנודע. אמנם העני לא יוכל לקיים כל השלשה אלו מפני שהוא עני ואין לו ממון ויספיק לו להשלים תיקון התשובה שלו בתרי מגו תלתא בלבד שהם קול וצום. אמנם העשיר שיוכל לקיים שלשתם אינו מספיק לו בשתים, אלא צריך להשלים כל השלשה שהם קול צום ממון. ובזה יובן בס"ד, קץ שם לחשך, דידוע דהעני עולם חשך בעדו, וכמ"ש רז"ל כל המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו, ואסמכוה אקרא, והעני שאין לו ממון יספיק לו בשנים מן השלשה שהם קול וצום, אשר ר"ת שלהם ק"ץ, וזהו בחסדו יתברך ששם לעני בתיקון שלו בקול וצום שהוא ר"ת ק"ץ בלבד

ובזה יובן בס"ד הכתוב באיוב סימן ל"ג, פדה נפשו מעבור בשחת וחיתו באור תראה. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים. והכונה הוא, כי פדיון נפש האדם מן העונות הוא בשלשה הנז' שהם קול צום ממון. ולכן אור הנר הרומז לנשמת האדם כדכתיב נר ה' נשמת אדם יש בו ג' גוונין כנודע, וז"ש פדה נפשו מעבור בשחת וחיתו באור תראה, ר"ל החיות שלו תלויה ורמוזה באור שיש בו ג' גוונים, ופירש ואמר הן כל אלה יפעל אל בתיקון נפש האדם פעמים שלש עם גבר, כלומר פעמים לעני שיספיק לו רק שני תיקונים שהם קול וצום בלבד, ושלש לעשיר שצריך לו שלש שהם קול צום ממון, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, לכך אמר שיספיק פעמים. כלומר שתים ושלש עם גבר זה העשיר להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים, היא התשובה שהיא חיים לאדם

ולכן תמצא כי ג' תיקונים הנז' שהם קול ממון צום הם ר"ת קמ"ץ, וידוע כי נקודת קמ"ץ הוא בכתר שהוא מספר תר"ך מצות, שהם תרי"ג דאורייתא ושבעה דרבנן, לרמוז שיש כח בשלשה תיקונים הנז' שהם ר"ת קמ"ץ לכפר ולתקן על כל מה שיחטא האדם בכל תר"ך מצות, ולכן הנקודות שיש תחת אותיות אדם הם נקודות של קמ"ץ בלבד, לרמוז תיקון האדם תלוי בשלשה תיקונים הנז' שהם ר"ת קמ"ץ, ויש בו קמ"ץ כפול תחת אות ראשונה ותחת אות שניה לרמוז שיועיל תיקון שלשה הנז' הן בתחילת ימיו של אדם, הן בסוף ימיו, או לרמוז שיועיל תיקון הנז' של קמ"ץ, הן על גלגול זה, הן על גלגול שעבר

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב כאן, לא יקום עד אחד באיש, עד ר"ל קשוט, מלשון ויתנצלו בני ישראל את עדים, וכן ואעדך עדי, והכונה הוא על התיקון שהוא עדי וקשוט של הנפש ושל הגוף, והם שלשה עדיים. דהיינו שלשה קשוטים ותקונים שהם קול צום ממון, ולעשיר צריך לו כל השלשה, ורק לעני יספיק לו בשנים שהם קול צום, אבל עדי אחד מן השלשה זה לא יספיק לבדו, וז"ש לא יקום עד אחד באיש, ר"ל עדי אחד שהוא תיקון אחד בלבד מן השלשה לא יקום להועיל לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא האדם, אלא רק על פי שנים עדים לעני שהם קול וצום, או שלשה עדים לעשיר שהם קול צום ממון, יקום דבר, יהיה קימה לאדם בתשובה הנקראת דבר, כמ"ש קחו עמכם דברים ושובו אל ה'

ובזה יובן בס"ד, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, כלומר ותרבי בחכמה, ותגדלי בעושר, על כן תבואי בעדי אחד, עדיים תרי, הרי שלשה שהם קול צום ממון שיש לכם יכולת בשלשתם

פרשת כי תצא

כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו. נ"ל הול"ל ושביתו, ולמה כפל הלשון לומר ושבית שביו. ונ"ל בס"ד, ע"פ מ"ש הגאון חיד"א ז"ל ע"פ למכה מלכים גדולים וכו' בשם מהרימ"ט ז"ל, דארז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון, כי על מואב נצטוו ישראל אל תצר את מואב, אך בא סיחון וירש את חשבון מן מואב וישראל ירשו את סיחון, ובזה לא עברו על הגזרה, וז"ש למכה מלכים גדולים הם מלכי עמון ומואב שהיתה הארץ להם בתחלה, ואתו עלייהו סיחון ועוג והכום, ואח"כ ויהרוג מלכים אדירים הם סיחון ועוג ונתן ארצם לנחלה לישראל עמו, דבזה נמצא ישראל לא לקחו הארץ מעמון ומואב אלא מסיחון ועוג לקחום עכ"ד. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בישעיה הרבית הגוי לו הגדלת השמחה כתיב לו בוא"ו וקרינן לא באל"ף, ודרשינן לתרווייהו ביחד כאלו כתיב לא לו הגדלת השמחה, כלומר הרבית הגוי זה סיחון שנצח את מלך מואב ולקח את חשבון ממנו, אך לא לו הגדלת השמחה בנצחון הזה, כי הנצחון שנתת לסיחון לא היה בעבור טובתו, אלא בעבור טובתנו כדי שאנחנו נבא ונקח את חשבון מסיחון, אבל ממואב לא היינו יכולים ליקח כלום

ובזה פרשתי בס"ד הכתובים בתהלים מזמור מ"ד, אלקים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם: אתה ידך גוים הורשת ותטעם תרע לאומים ותשלחם: כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, והלשון מכופל בראשון ובשני, ובזה מובן שפיר לומר אבותינו ספרו לנו הנס שעשית להם הוא נס כפול שפעלת שתי פעולות בפועל אחד, ובנושא אחד, והיינו כאשר רצית לתת לנו נחלה מארץ מואב, עשית בזה שתי פעולות, הא' שנצח סיחון וגבר על מלך מואב ולקח מידו את ארצו עד ארנן, ואח"כ עזרתנו ונצחנו את סיחון את הארץ מידו, ועל זה אמר, פעל פעלת בימיהם, שתי פעולות, ומפרש לה ואמר, פעולה הראשונה היתה, כי אתה ידך גוים, אלו סיחון ועמו הורשת אותם לסיחון ועמו שבא סיחון וירש את ארצם ותטעם לסיחון ועמו בירושה זו שהחזיקו בארץ הזאת שיהיה שמם נקרא על חשבון ובנותיה, ואח"כ תרע לגוים אלו סיחון ועמו ותשלחם מארצם, שבאו ישראל וירשו את ארצם ונמצא סופם מוכיח על תחלתם, כי לא בחרבם, אלו סיחון ועמו ירשו ארץ מואב, ולא זרועם הושיעה למו, אלא כל זה היה בהשגחה בעבור טובת ישראל, ולקיים רשע יכין וצדיק ילבש

וז"ש כי תצא למלחמה על אויבך זה סיחון שהראה והוכיח את עצמו שהוא אויב של ישראל, ולא היה חפץ בשלום ששלחו ללכת דרך ארצו ולא יטו ימין ושמאל אליו דברי שלום לאמר, אעברה בארצך בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל: אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, ולא קבל בדברי שלום זה ובהנאה שלו ויצא להלחם בהם, נמצא החזיק עצמו לשונא והוכיח על עצמו שהיא אויב גמור, ולכן קרי ליה כאן אויבך זה סיחון, ונתנו ה' אלקיך בידך, ועי"כ ושבית שביו של אויב זה סיחון, ר"ל תשבה מה ששבה הוא ממואב אשר זה השבי היה רחוק ממך, כי לא תוכל לשבות אותו מחמת המצוה שאתה מצווה אל תצר את מואב. ועתה אתה שובה את שבי ששבה סיחון ונעשה שלו שכל הצלחתו של סיחון בזה השבי ששבה מואב לא היתה אלא בעבור ישראל

ועדיין י"ל דקדוק אחר בכתוב, אומרו תצא למלחמה משמע שיש מלחמה במקום אחד, והוא יוצא והולך