עוד יוסף חי תרפח

בינה ומלכות שניהם נקראים שי"ן ע"ש והם שני ההי"ן דשמא קדישא, וצריך למשוך שפע והארה משניהם, וגם צריך להעלות מ"ן לשניהם לצורך זווג תחתון ולצורך זווג עליון, ולז"א לא תקח ש' חד, כלומר לצורך חד ש' אלא תקח מ"ן לצורך שני ש' שהם בינה ומלכות ה"א ראשונה וה"א אחרונה דכל חד מנייהו נקראת ש'. אי נמי אומרו לא תקח ש' חד רמז לשני שיני"ן של התפילין דראש להמשיך שפע משניהם, ולא תקח שי"ן חד דוקא

צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ. י"ל בענין הכפל שכפל ב"פ צדק צדק. ועוד אומרו תרדוף משמע שתרדפהו לדחותו ולבטלו, כמו ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, וכן הוא לשון רדיפה ברוב המקומות, ולאו משמע כ"כ ענין רדיפה על התחברות ודבקות, אלא הוא ענין נגדיות, ועוד קשה סגי לומר למען תירש את הארץ, וממילא משמע שיחיה. ונ"ל בס"ד, דודאי האדם צריך שיהיה דבק באמת וצדק ויתרחק מן השקר והכזב. אמנם יזדמן לפעמים כמו שצריך להתרחק מן השקר וכזב, כן צריך שיתרחק מן האמת, כמ"ש רז"ל משנין מפני דרכי השלום, ודבר זה שאמרו לשקר מפני דרכי השלום, לא בתורת נתינת רשות אתמר, אלא בתורת חובה אתמר, דילפי רבנן להאי מלתא ממ"ש רחמנא לאברהם אע"ה למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, ששינה מפני דרכי השלום לומר שאמרה על עצמה ואני זקנתי, ובאמת היא אמרה על אברהם ע"ה ואדוני זקן, ויש כאן שאלה מעיקרא למה הגיד לו מה שאמרה על הזקנה כדי שיצטרך לשנות, אמנם נראה הודיעו זה כדי ללמדינו שלא יאמר אדם חסיד אני ושונא את השקר ואיני מדבר אלא רק אמת וצדק, לכן לא אשקר אפילו בשביל דרכי השלום, לכך שינה הקב"ה בדבר שלא היה צורך לאומרו מעיקרא ללמדינו שחייב האדם לשנות מפני דרכי השלום לעת הצורך ואם לא ישנה משום חסידות ה"ז חסיד שוטה ואיסורא קעביד אם לא ישנה

ואציע לפני הקורא מעשה שהובאה בהעתון הנקרא גן שעשועים והוא משל נאה בענין הזה של מניעת השקר לעת הצורך הגדול, והוא: אשר קרא לאיש צעיר לימים ושמו גואל, בליל ראש השנה בשבתו על מטתו ויפשט בגדיו מעליו לעלות על משכבו לתת שינה לעיניו, וידבר עם לבו, הוי עולם מלא חנף ומרמה, מלא הוא נוכלים ובני בליעל אשר בלב ולב ידברו, רבים חללים הפיל השקר ועצומים כל הרוגיו, כגן עדן היתה הארץ הלזו לפנינו, לולא שרש השקר עמוק עמוק בלבינו, קללת אלקים רובצת על כל השומרים אורחותיו, ובלב מלא זעם על מנהגי תבל ותהפוכותיה נפל על משכבו ואחז בשמיכה לכסותה על פניו, ואחר שעצם עיניו ראה בשינתו יצור קטן עומד ממולו ומביט עליו כמו בשחוק לצון בעיניו הנוצצות, ויקרא גואל בלטשו עיניו לו מי אתה, ויען היצור הקטן ויאמר אני השקר, וגואל ישב על משכבו ויקרא באף ובחמה ובקצף גדול, ויאמר להיצור ההוא קרב עד הנה ואדבר בך משפטים, ארצץ את גלגלתך ואנתחך לנתחים, ולצדקה תחשב לי פעולתי זאת להציל רבבות אלפי בני אדם מרעתך, ובדברו את הדברים היה חפץ לשלוח ידו לתפוס את היצור והוא נסוג אחור, ויט גואל ידו פעם ושתים, ולדאבון נפשו עלה עמלו בתוהו ויאבד, כי היצור חמק עבר פעם בפעם וימלט עד אשר נלאה גואל וירף מרדוף אחריו

ויען היצור ויאמר לגואל בלצון לא בנקל יתפש השקר, ועתה מה בצע לך בדמי כי תזיד עלי להרגני, ודע כי תרע לתבל בקבעך נפש מטיבה ואיש חסדה, ותחבל בה חבל נמרץ, ויקרא גואל בשחוק מהול בכעס, האתה הנבזה הוא נקרא לתבל מטיבה ואיש חסדה, ויען היצור אמנם כן הוא, לא אתה ולא כל רעיך בני האדם יחדיו יכונו בלעדי, אמרים אמת אני מגיד לך הפעם אף כי אני הוא השקר, ואני מבטיחך נאמנה כי לא יעבור עליך יום אחד בשלום אם אין פני הולכים אתך, ויען גואל ויאמר ליצור הכי קראו לך שקר כי תציל מפיך דבר אמת, ואנכי כל ימי חיי אבלה בשלום ושמחה בלי ראות פניך. ויאמר היצור טוב הדבר ננסה נא. האמנם לי הצדקה לעזבך לאורך ימים, על כי הנך מהיר חמה ובזדון הרמות ידך עלי להכותני, אך לא אקום ולא אטור ואין חפצי לחלל שמי ולהקרא אכזר, כי לאכזר נחשבתי בעשותי לך כזאת. אך למען נסותך ולמען הורותיך דעת אעזבך יום מחר, ונראה איך יפול דבר ואיך תבלה את היום ההוא, ואתה אל תצעק אלי ואל תקראני לעזרה ברגעי צרה, כי לא אשמע לך, והגם אם בנפשך הוא לא אצא לך לישע, למען יהיה הנסיון שלם ומחר יהיה האות הזה שהוא יום קדוש לאחיך והיה לך לזכרון, ובערב אבא אליך ואשאל את פיך היש לך חפץ בי אם לא

ונפלאות היו עיני היצור בעיני גואל, כי שנו במראיהן חליפות מרגע לרגע, פעם ירקרקות ופעם אדמדמות, ופעם היה עינן כעין התכלת, והנה היה פלא, פתאום נהפך היצור לאשה זקנה ופניה מלאים קמטים, וברגע התהפך ויהי לילד רך וענוג ופניו מפיקים יופי וחן, ויאמר גואל בלבו מאחר כי זה היצור הוא השקר בעצמו, לא נפלאת היא ההתהפכות הנראין בו, כי כן דרכו של השקר להשתנות ולהתהפך לכמה גוונים כאשר ינשב הרוח, והושיט גואל ידו בחפזה עוד הפעם להכות את היצור, אך החטיא המטרה גם הפעם כי נטה הצדה ולא יכול לנגוע בו לרעה, ולאזני גואל נשמעו הדברים האלה היה שלום ומחר בעת הזאת אבא אליך להתראות אתך פנים ונראה אחרית דבר, ויען גואל ויאמר נראה ואז שמורות עיניו סגרו ויישן

לגואל לא היה אשה ולא בנים, ורק נמצא בביתו אשה אחת זקנה מבשלת לו כל יום ויום, וירא שאותו היום שהיה ראש השנה בעודו שוכב על מטתו הגישה לו האשה המבשלת צלוחית המים, וכאשר פקח את עיניו, אמרה לו האשה ההיא, הנני מברכת אותך אדוני היקר בחיים ושלוה בעושר וכבוד להשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, ובכל לבי אתפלל לה' כי יצליח את מעשי ידיך. ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח ונחיה יחד חיים ארוכים עד עולם. ויען גואל בפתחו את עיניו, מי יתן וימהר היום לבא אשר אפדה ממך לבלתי ראות פניך המלאים קמטים המעוררים געל נפש. ותען הזקנה ותאמר אוי לאזנים שכך שומעות, לא אתן לאיש הזה לחלל כבודי לדבר בי סרה, כי אשה כבודה אנכי, ויען גואל ויאמר אמנם כן הוא, אבל הלא רמיתני, ותאמר לו אם רמיתיך קח לך אחרת במקומי אשר תדע להוקיר אדון כמוך, אשר תחת תתו מתנות לשפחתו בראש השנה כאשר יאתה דבר פיו עתק ויכסה פניה כלימה, ולא ענה גואל אותה דבר ואחז באחד נעליו להשליכו עליה, והמבשלת הבינה מחשבתו ותקדם פני הרעה ותמהר לעזוב החדר, וישמע גואל קול המבשלת מאחורי הדלת אשר דברה בינה לבין עצמה ותאמר יעשה לו כטוב בעיניו מי מלל לי לשמוע מפיו כזאת ביום הקדוש הזה, אין זאת כי הסתתרה רוח בינתו, ויתנחם גואל בלבו ויאמר מה היה לי לבא בריב היום הזה את הזקנה הזאת, אמת הוא כי אין בלבי נח לי ממנה ואין לי חפץ בה אם אמצא אחרת טובה ממנה, על כל פנים לא היה לי להכעיסה תמרורים ביום המועד הזה, ולא היה לי עתה הכרח לגלות האמת אשר בלבי, ובשברון מתנים ובלב נמוג לבש את בגדיו ויזכור קדושת היום, ויסר עצב מלבו וילך לבית התפלה, ובשובו לבית אכל מעט וילך לשחר את פני ריעיו ואוהביו: