עוד יוסף חי תרפד

שכלנו, מאחר שהמלאכה היא שוה כמונו כמוך, ויאמר אתם קודם שתעסקו בתפירת הבגדים צריכים אתם למדוד בחוט המדה קומת בעל הבגד מכף רגל ועד ראש ארכו ועוביו ורחבו כדי לכוין הבגד כפי קומת הלובש אותו לא חסר ולא יתר, משא"כ אני בבגדי המלך א"א למתוח על קומת המלך קומת המדה, הן באורך הן ברוחב הן בעובי, אלא רק בהבטת עינו בו אוכל לידע בכיון אורך ורוחב קומתו לעשות לו הבגד כמדו ממש לא חסר ולא יתר, ועל חכמה זו שיש לי אני לוקח יתרון השכר

ויאמרו החייטים טוב הדבר אשר דברת, הנה בעתה הלבנה הזאת המאירה על ראשנו שלחה שלוחה אלינו ותאמר הלא כתוב בתורה כי תראה ערום וכסיתו, ואתם לובשים כפלי כפליים להגין עליכם מן הצינה, ואתם רואין אותי ערומה אין לי אפילו חלוק אחד ללבוש אותו בימי הקור החזק הזה, ואנחנו נכמרו רחמינו עליה, אך אין בידינו לעשות לה הדבר הזה, כי אנחנו לא נוכל לתפור בגד אא"כ נדע אורך ורוחב ועובי הקומה ע"י קנה המידה שנמתח עליה, וזה א"א להיות מגיעים אצלה, על כן אתה אשר לפי דבריך שיש לך חכמה גדולה שתוכל לכוין מידת הבגד בלתי שתמדוד כי אם בהבטת עין מרחוק הנה בעתה חובה מוטלת עליך לעשות בגד ללבנה שתלבשנו בימי הקור והצנה האלה

ויאמר החייט, אני בודאי אוכל לידע המדה בהבטת עין מרחוק. אך שתי סיבות יש אשר ימנעוני מלעשות הדבר הזה, הא' כי הלבנה איננה נראית לעיני במצב אחד ותכונה אחת, כי בתחלת החדש תתראה חצי עיגול קטן עוביה כעובי חבל דק, וכל לילה ולילה תתרחב ותתעבה יותר עד שתתראה עיגול שלם, וזה העיגול השלם ג"כ אינו שוה גודלו, פעם נראה גדול פעם נראה קטן, על כן א"א להכין לה בגד מתוקן כפי מדתה, כי היא אינה עומדת שלימה אלא פעם קצרה פעם ארוכה פעם קטנה פעם גדולה פעם שלימה פעם חסרה, והסיבה השנית שמונעת אותי היא, שאם אעשה לה בגד להתכסות בו יתעלם ויסתר אורה ולא תהיה מאירה לכל יושבי חלד, כי תתכסה בבגד אשר אעשה לה, ועתה יקומו ויצעקו עלי כל יושבי חלד שהבאתי חושך לעולם, ולכן טוב שתשאר ערומה שיהנו הבריות מאורה בלילות

וכן הענין במצות הצדקה לעניים, א"א לשער ולצמצם להם מדה ידועה, כי פעם יזדמן עני שיספיק לו דינר כסף ואני אתן לו עשרה, שאבדתי תשעה דנרים על חנם, ויש עני שצריך לו מאה דנרים ואנכי לא אדעהו ואתן לו עשרה, נמצא לא יצאתי ידי חובתי עמו, וכן יש שא"א לו לאכול אלא תרנגולת פטומה ויין ישן ואני איני מכיר בו ואתן לו עדשים והוא בוש ואוכל ומת, וכדהוה באותו עני דרבי נחמיה, ויש שהוא מורגל בעדשים ואיני מכיר בו ואתן לו תרנגולת פטומה על חנם ללא צורך, ויש שהוא עני מרוד ולובש בגד חשוב ואטעה בו, כי אחשוב שאינו צריך ולא אתן לו, והוא מת ברעב, ויש להפך שהוא רמאי ולובש בגדים קרועים וטלואים ואחשוב שהוא עני ואתן לו ובאמת אינו צריך כלום, ולכן אני נמנע מליתן ולא אשגיח במצוה זאת מפני שאין אני יכול לעשותה כמתכונתה וכמו שטען החייט של המלך בטענתו הראשונה שהוא נמנע מלעשות בגד ללבנה, מפני שא"א לו לעמוד על מדתה לעשות לה כמתכונתה

והטענה השנית של דרך השני שמיעץ היצה"ר לבני אדם שדרכם ממנהג אבותם להפריש כסף מעשר ולתתו ליד הגבאים לחלקו ואין מחלקים בידם כלום, שבזה לא יועילו טענותיו הנז"ל בדרך הראשון, כיון דאין נותנים הם בעצמם הצדקה כדי שיחושו למכשול, ולכן הוא מייעצם לעכב כסף המעשר אצלו כמה שנים עד שיזדמן ענין פדיון שבויים הרבה שצריך להם ממון הרבה או שנת בצורת שהעניים מתים ממש ברעב. דאז הצדקה תחיה נפשות ולא יספיק לזה ממון מעט, ואם יתן ממון המעשר לגבאים לחלקו שנה בשנה על יד על יד, נמצא הוא מחשיך לעולם בעת צרה, כי אלו שלוקחים צדקה בתמידות מיד הגבאים לא היו מתים בלעדי הצדקה הזאת, אך בשנת בצורת שיש חושך ואפלה לעניים, והצדקה מאירה להם באור החיים אם לא יתנו להם כסף מרובה כדי ספוקם ימותו, אז נמצא אם יתן הממון לעניים נהוגים הוא מחשיך לעולם בשנה בצורת, וכמו שטען החייט, שאם יחוס על הלבנה לעשות עמה חסד לחממה יהיה גרמא למנוע האור הזורח על יושבי חלד להאיר להם, ויהיו כמה אלפים ורבבות בני אדם יושבים בחשך

ובאמת כל אלה המה טענות של הבל דודאי חייב האדם ליתן צדקה לעני הפושט ידו לקבל צדקה כפי מה שעיניו רואות בו, ומה שאזניו שומעות, ואין לו לחוש שמא רמאי הוא ואינו ניכר לאחרים, וגם אין לו לחוש שמא הוא כאותו עני שבא לפני רבי נחמיה שגלגל עמו בעדשים ומת, כי רבי נחמיה מאחר שלא היה בידו יותר טוב מן העדשים, והוא שאלו בתחלה אם יאכל עמו עדשים והשיב הן, לא נמצא אשמה על רבי נחמיה בזה, ויש לו שכר מצוה, אע"פ שמת אותו עני באותה אכילה, וכמ"ש בגמרא שאמר רבי נחמיה אחר שמת אותו האיש אוי לו לזה, והק' בגמרא הול"ל אוי לו לנחמיה שהרגו לזה, ותרץ אין לרבי נחמיה אשמה בדבר זה, ואיהו מחייב בנפשיה דלא הו"ל לפנק עצמו כולי האי, וע"כ אם האדם לא יהיה פונה לטענות של הבל שמסביר לו היצה"ר למנעו מנתינת הצדקה לעניים הכי זה זוכה לברכה בשכר הצדקה יותר מן הראוי כיון דיצה"ר מראה לו טעמים לפטור עצמו מהצדקה ואין פונה אליו בזה

ובזה יובן נתן תתן לו לשון כפול, כלומר תתן בכל אופן שיהיה ויזדמן לפניך, ואע"פ שיפול בהם טענות של הבל למנוע בהם מתן הצדקה לעניים, עכ"ז אתה נתון תתן לפי ראות עיניך בכל דבר ודבר, ולא ירע לבבך בתתך לו לחשוב שמא זה רמאי, ואין אני ולא אחרים מכירים בו, או שמא הוא מפונק מאד, כאותו עני שבא לפני רבי נחמיה, ואם אני מאכילו מאכל פשוט וגרוע ימות, וכדהוה באותו עני, וכן כיוצא בטענות אלו, שהיצה"ר טוען לאדם בנתינת הצדקה, אל ירע לבבך בהם כי בגלל הדבר הזה שאת עושה צדקה, באופן שהיצה"ר ימצא לו בה מקום לטעון טענות שמונעות אותך ואין אתה שומע לו אלא אתה עושה ומקיים נתינת הצדקה בכל אופן שיהיה, אז יברכך ה' אלקיך יותר מאם אתה עושה מצוה שאין היצר יכול למצוא לך טענות על ביטולה

ובאופן אחר נ"ל בס"ד כפל הפסוק נתון תתן לו, והוא כי באדם יש ב' מידות, שהם מדת החסד מתייחסת לימין, ומדת גבורה מתייחסת לשמאל, וכשיעשה מצות צדקה שהיא בתורת חסד תהיה שמאל דוחה, ר"ל מדת הגבורה העצורה בקרבו דוחה את המצוה, כי תמציא לו טענות של הבל לפטור אותו ממנה, אך ימין שהיא מדת החסד אשר בקרבו מקרבת אותה אליו שמייעצתו ליתן צדקה ולהטיב לזולתו. אמנם יש אדם שהוא ע"י מעשיו ממתק הגבורה שהיא השמאל שבו, ועושה את השמאל ימין שיהיה כולו חסד, וכאשר יבקש העני או הגבאי צדקה ממנו הוא נותן אותה מצד ימין שבו, וגם מצד שמאל שבו שאינו כסתם בני אדם שדרכם להיות שמאל דוחה וימין מקרבת אלא זה גם השמאל שלו מקרבת אותו למצוה זו

והנה ידוע שיש שני מיני הצלחה לאדם, הא' היא הצלחה טבעית שזה צריך להזהר לעשות שמירה לממונו בטבע, דהיינו שלא ישלח סחורה ממקום היוקר למקום הזול,