עוד יוסף חי תרפג

להשתמש בידיו ויען העני ויאמר להעשיר אני אקבל פרוטות הנחשת ואלך אבל אתה תפסיד, יען כי מתן פתיחת ידיך תלוי במתן פתיחת ידי, לכן כמו שאתה נתת לידי מתן גרוע שהוא של נחשת גם ההשפעה לפתיחת ידיך תהיה גרועה, ונכנסו דברים של העני בדעתו של אותו עשיר, כי ראה שהם דברי טעם נכוחים ונכונים. ובע"כ אמר לבנו שיתן לתוך ידו של עני שתי דנרים של כסף, ויאמר לו העני אני אקבל דנרים אלו ואלך. אך אתה תפסיד, כי על ידי שנתת כסף שהוא מתן בינוני, גם השפעתך תהיה שיעור בינוני ולא תהיה גדולה וטובה מן המובחר, ויאמר בדעתו אמת זה מדבר ובע"כ אמר לבנו תקח מן הכיס שבחיקו שני דנרים של זהב, דהיינו שני ליראס ותתן לתוך ידיו של עני הפתוחות, וכן עשה וקבל העני שני ליראס של זהב והלך לו, ואז העשיר השלים הפסוק הנז' בפתיחת שתי ידיו בכונה שעושה בכל יום

ובזה יובן הכתוב במשלי כ"ח, חכם איש עשיר בעיניו, כאותו העשיר שנתחכם להיות פוטר עצמו מבקשת העני ממנו כסף או נחושת כשפוגע בו בדרך או בבית הכנסת, באומרו אין לי בכיסי ואינו משקר כי באמת נזהר שלא להניח כסף ונחשת, אך דל מבין כאותו שדברנו במעשה הנז' יחקרנו, שעשה לו המצאה שבעל כרחו נתן לעני לא כסף ונחשת אלא זהב סגור

נמצא טענת גדולה ועצה נכונה עשה העני הנז' בהמצאה הנז' באומרו לעשיר אם תתן דנרים של נחושת לפתיחת ידי אני אקבל, אך אתה תפסיד שבזה יהיה בפתיחת ידיך שפע גרוע, ואם תתן לפתיחת ידי דנרי כסף אני אקבל, אך אתה תפסיד, כי עי"כ יהיה בפתיחת ידיך שפע בינוני, אבל אם תתן לפתיחת ידי מתן חשוב, גם בפתיחת ידיך ינתן שפע חשוב, ולזה מיעץ הכתוב לאדם פתח תפתח בלשון כפול, כלומר פתח ידך לפני הקב"ה לקבל השפע כמו שתפתח את ידך לו לעני, שאם תפתח ידך לתת לו מתן חשוב, אז גם אתה פתח ידך לפני הקב"ה כדי לקבל שפע חשוב, ואם תפתח ידך לעני במתן בינוני גם אתה פתח לפני הקב"ה לקבל שפע בנוני, ואם של העני גרוע גם שלך גרוע

ואמר עוד הכתוב עצה טובה אחרת והוא, והעבט תעבטנו די מחסורו אשר יחסר לו, והכונה כי יאמר אדם אין האדם חייב ליתן צדקה אלא מי שיש לו הרוחה שבוע והותר, אבל אם יש לו הרווחה מצומצמת אינו חייב לפרנס העני, אך אלו דברי הבל הם, שאם יש לו הרווחה די והותר והיא נותן צדקה מן הנותר, אין לו חשיבות בדבר זה ואין זו מצוה שיש בה אור, דאיך יתכן דנרי זהב באוצרו שאין לו צורך בהם, והעני ימות ואינו מחייהו, אלא צדקה שיש בה אור היא שנותנה מן מזונותיו המצומצמין, וכמ"ש כי נתן מלחמו לדל לחמו דייקא, ר"ל מפרוסה של אכילתו נתן ממנה לדל, ויש רמז לזה בעינים של האדם שאין האור יוצא אלא מן השחור, כן אור המצוה של הצדקה אין אורה מאיר בעליונים ובתחתונים, אלא כשהיא יוצאה מיד אדם שנותנה מתוך דוחקו שפרנסתו חשובה דבזה יש לו רבותא, וכמ"ש כי נתן מלחמו לדל, ר"ל מלחמו המתפרנס בו, אבל הנותן מן היתרון והרווחה שיש לו אין לו רבותא בזה לקבל שכר מן הדין בעוה"ז ובעוה"ב, ולז"א והעבט תעבטנו תיבת והעבט קרינן בה בהפוך אתוואן והב"ט עי"ן, כלומר תביט בעין שלך איך האור יוצא מן השחור, כן אור הצדקה מאיר מן הנותן אותה מתוך דוחקו וחשכתו, ואתה הבט עין שלך ותדע כי ראוי שתעבטנו לעני די מחסורו אשר יחסר לו, וכיון דשכרך גדול הוא מחמת שאתה נותן הצדקה מתוך דוחק איך תתנצל שלא תתן צדקה מחמת שאתה דחוק

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וגו'. כי היצה"ר יש לו ב' טענות מזוייפות למנוע את האדם מלתת צדקה לעניים, הא' אין אתה יודע מדתו של זה העני וטבעו ומזגו והרגל שלו כדי שתתן לו כפי מדתו וטבעו והרגלו ותחייהו, וכיון שאין אתה יודע טבעו ולימודו טוב שתמשוך ידיך מליתן לו כדי שלא תכשל בשפיכות דמים, וכמ"ש בגמרא על עני אחד שבא לפני רב נחמיה לבקש ממנו פרנסה, וא"ל רצונך שתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אותו עני מפני שהיה מפונק ולא הורגל בזה ושמא יזדמן לפניך כאותו עני ונמצא אתה בא לי די ש"ד. גם אמרו שאם הוא בן טובים וגדולים שמלומד לרכוב על סוס ועבד רץ לפניו שצריך לעשות לו כן ולא תצא י"ח במצוה אלא עד שתעשה לו כן, מעשה בהלל הזקן שרץ לפני אדם כזה ג' מילין שלא מצא מי שירוץ לפניו ושמא יזדמן לפניך אדם כזה ואין אתה עושה לו כמנהגו מפני שאין אתה מכירו, ונמצא שלא יצאת י"ח אע"פ שפזרת מעות בעבורו, והרי אתה מביישו, על כן טוב שלא תכניס עצמך במצוה זו, ותעלים עינך ממנה מפני שאין אתה יודע המדה שצריך למדוד למצוה זו

ויש עוד דרך אחרת בענין הצדקה שהאדם דר בעיר שאין מנהג העשירים ליתן בידם צדקה לעניים ובני טובים. אלא יש בעיר ההיא גבאים ופקידים שכל אנשי העיר נותנים ממין המעשר של הרווחים לידם והם מחלקים צדקה לעניים ובני טובים שירדו מנכסיהם, ועל כן טענות נכזבות הנז' לא שייכי באותו מקום כיון דאין העשיר נותן בידו לעני ולשום אדם אלא נותן לגבאים, ובזה ניקה העשיר מן מכשלות הנז' שהיצה"ר מינעו מצדם, הנה לאלו יבא היצה"ר בדרך אחרת דאם רואה עשיר שהוא נותן מעשר הריוח שלו לצדקה כי כך נהגו אבותיו ומוכרח גם הוא להפריש מעשר כספים, וא"א שיבטלנו הנה לזה אומר לו היצה"ר תשמור כסף המעשר בתיבה אצלך ולא תתן ממנו פרוטה להגבאים לחלק מדי שנה בשנה ומדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יען כי אלו העניים אם לא יתנו להם הגבאים צדקה לא ימותו, דכולם יש להם יכולת לפרנס עצמם ובני ביתם ורק הצדקה תהיה להם סיוע והרווחה ובלעדה לא ימותו, ונמצא אין נעשה בממון הצדקה שלך פקוח, אך ברבוי השנים יזדמן מצוה שיש בה פקוח נפש לרבים, כגון פדיון שבויים רבים או שנת בצורת שבאותו זמן יזדמן העניים מתים ברעב וצריך לזה ממון הרבה ואין הקומץ משביע, על כן אם אתה תשמור כסף המעשר שלך אצלך, אפשר שברבוי השנים במשך עשר שנים או יותר יהיה אצלך סך חשוב המשביע רבים, ונמצא אתה מחיה נפשות הרבה בממונך, ואם אתה נותן כסף המעשר על יד על יד מדי שנה בשנה להגבאים לחלקו לעניים פשוטים אז כשיזדמן ענין גדול שיש בו חיות נפשות, ואין אתה יכול ליתן שיעור מספיק וכסף המעשר אינו בידך נמצא אתה גורם איבוד נפשות לעניים המוטלים ברעב, שאם היה הכסף הזה בידך הייתה מחיה אותם בו. ואמרתי משל על שני טענות אלו שהיצה"ר בא בהם והוא משל שהחייטים שבעיר היו מהלכים בליל החורף ברחובות העיר לאור הלבנה הזורח שם בכל תוקף, ויהי עמהם החייט של המלך ג"כ מטיילין יחד, ויאמרו החייטים לחייט המלך מדוע אתה לוקח שכר על חליפת שמלת המלך עשרה זהובים ואנחנו שכרנו מאנשי העיר על כל חליפה שני זהובים, ומלאכת ידינו היא בשוה שאין מלאכת התפירה שלך טובה ממלאכתינו אפילו משהו. ויאמר החייט של המלך, יתרון הזהובים אשר אני לוקח אינו בעבור מלאכת התפירה אלא בעבור יתרון שכלי ובינתי, ויאמרו מהו יתרון שכלך על