עוד יוסף חי תרעח

ומזאת המעשה מובן דכאשר יהיו שני גופים דבוקים זב"ז מוכרח שיהיה עיקר הכח גובר באחד מהם דוקא, והשני תש כח דנחשב לגבי אותו בעל הכח כמו דלדול בשר, וכאשר התבונן אותו השופט מחכמת הטבע ודן כן מדעתו ועשה נסיון ונתברר דבר זה לעיני הכל. ובזה נתיישבה הקושיא אשר נתקשינו במאמר אחור וקדם צרתני דמאי גריעותא דנקבה דקרי לה בשם אחור ומאי חשיבותיה דזכר עליה דקרי ליה בשם פנים, ובזה ניחא כי כיון שהיו שני גופים דבוקים זה בזה מוכרח שהיה עיקר הכח הוא באחד מהם דוקא, וכיון דהיה באחד מהם מסתמא היה בזכר דסופו הוכיח על תחלתו דקא חזינן כח הזכר הוא יותר מן הנקבה, ולכן קרי לזכר בשם פנים ולנקבה בשם אחור דהיא טפלה לזכר מצד הכח

והנה נודע כמו שנעשה בגוף אדם וחוה שבראם דו פרצופין, ואח"כ נסר אותם, כן נעשה כיוצא בזה ממש ביצירת נשמתם אשר גם נשמותיהם שכל אחת שלימה ברמ"ח אברים ושס"ה גידים נוצרו בתחלה דו פרצופין, ואח"כ ננסרו ובאו בעוה"ז כל אחד בגוף א' בפני עצמו, כי כל מה שנעשה בגופים בעת שנבראו מוכרח שהיה כזאת בנשמות, וכמ"ש בספרי המקובלים ז"ל וזה ברור הוא, ולכן לפי המונח הנז"ל שכל פרצופין הנבראים דבוקים זב"ז, מוכרח שיהיה עצור בזכר יותר כן הוא בענין הנשמות בהיותם דביקים זב"ז קודם נסירתם

אמנם זה הכלל זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי דאע"פ שהגופים של אדם וחוה אחר נסירתם נתן השי"ת כח מחודש בחוה, מפני שהיא נפרדה בפ"ע ואין לה חיבור בגוף אדה"ר, כדי שתהיה יונקת ומקבלת כח ממנו, ולכך צריך שיתן לה הקב"ה כח חדש שתתקיים בו, הנה עכ"ז אין לה כח כמו כח הזכר אלא תהיה חסירה ופחותה ממנו מפני כי בתחלת ברייתם לא היה כח לנקבה אלא הכל היה לזכר והיא היתה דלה ועניה ולית לה מגרמה כלום, ולכך גם עתה שניתן לה כח חדש אינו שלם ואמיץ בכח הזכר הניתן בתחילת הבריאה כי זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי, דכל דבר הוא הולך אחר עיקר שלו, ולכן גם הנולדים מאדם וחוה לדורות עולם אע"פ שכל גופים של זכרים ונקבות נולדים נוצרים ונולדים כל גוף בפ"ע ואין להם חבור זע"ז תהיה הנקבה תשת כח ואינה דומה כחה לכח הזכר, כי הכל הולך אחר העיקר שהיא חוה שהיתה נקבה הראשונה וממנו יוצאים כל הנולדים בדור אחר דור, ולכן אומרים תשש כחו כנקבה שמייחסים תשות הכח לנקבה. ועד"ז הוא ג"כ בנשמות כדאמרן דנשמת הנקבה היא תשת כח, ואין לה כח כמו כח נשמת הזכר. וזהו הטעם שהנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא מפני שאין כח לנשמת האשה לעשות פעולות במצות כמו הזכר

ובזה יובן בס"ד, וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, בא הכתוב לעורר לב איש ישראל הזכר, כי עם הזכר הוא מדבר כאן, שיזכור חסדו יתברך שמתחלת היצירה נתן לך כח יותר מן הנקבה, כדי שבזה תזכה לעשות חיל בתורה ומצות, ולכן מספר האיש יותר על מספר האשה, כי כאן יו"ד, ובאשה ה"א שהיא חצי מספר יו"ד

ולזה סיים הכתוב, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה, כי דוגמת זכר ונקבה הנמצאים בבני אדם, שהזכר עיקר הכח הוא אצלו שמקיים גם מצות שהז"ג, ומשלו מאיר לנקבה במצות אלו, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל, כן עשה הקב"ה בשמש וירח, כי הירח לית לה מגרמה כלום, ומקבלת אורה מן השמש, והקב"ה הבטיח לישראל שסופם להיות נשלמים בכל מצות התורה ולא ידח מהם נדח ויהיו דוגמת שמש המאיר לירח, כן יהיו הזכרים מאירים לנקבות, כמ"ש ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וידוע כי השמש נקרא בשם יום, ולז"א למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך שתהיה כיום הזה, היא השמש הנקראת בשם יום

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח. כי חקרתי בטעם מנהג האם כשמלמדת בנה הדבור תחלת הכל מלמדתו לומר אבא ואימא כי אומרת לו אמור אבא אמור אימא, וחוזרת עליו במלות אלו עד שילמד אותם לומר אבא ולומר אימא, ונראה הטעם ע"פ מ"ש הקדמונים, כי זכירת האדם את חבירו בשמו גורמת ומושכת אהבה ביניהם, יען כי נפש חיה הוא שמו, שכל אדם חיותו תלוי באותיות שמו שהם צינורות השפע שלו, וע"י הבל קריאת השם יהיה התקשרות והתחברות לזה עם זה, ולכך האויב אינו נח לו כפי טבעו להזכיר שם שם אויבו בשמו, כמ"ש רז"ל ע"פ מדוע לא בא בן ישי אל הלחם, שלא הזכיר שאול את דוד הע"ה בשמו הטוב, ולכן האשה מלמדת את בנה לזכור ולומר אבא ואימא, כי אותיות אלו של שם אבא ואימא כשיאמר אותם התינוק יהיה לו על ידם התחברות והתקשרות עם אביו ואמו להיות נשמע להם ולאהוב אותם, והנשים למדו מאבותם מדורות הקדמונים לנהוג כך בעבור טעם זה, אעפ"י שאין הנשים אלו יודעים הטעם

ובזה מובן בס"ד ממילא הטעם שנתן לנו הקב"ה רשות לזכור שמו יתברך בפינו, כי בחסדו כגדול נתן לנו רשות בזה לטובתינו, כדי שע"י זכירת שמו יתברך בפינו יהיה לנו התקשרות ודבקות בו יתברך ככתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם וכו', ועל ידי כן נזכה לעשות חיל בתורה ומצות ומע"ט. ובזה יובן וזכרת את ה' אלקיך, פירוש מה שניתן לך רשות לזכור את שם ה' אלקיך, הנה בזה הזכירה נותן לך כח לעשות חיל בתורה ומצות, כי בדבוקינו בו יתברך נזכה לקיים התורה והמצות

ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' וכו'. י"ל אומרו כי אם נראה לשון יתר, והו"ל שואל מעמך ליראה את ה', ונ"ל בס"ד דידוע בדיני התנאים בעינן תנאי קודם למעשה, אבל אם הקדים המעשה התנאי בטל ומעשה קיים, והרמב"ם ס"ל דאם אמר על מנת לא בעינן דיני תנאי הנז', ורק בשלא אמר על מנת אלא אמר אם, אז בעינן קודם למעשה, ובהקדים המעשה התנאי בטל והמעשה קיים, ויש פוסקים דס"ל בכל גוונא בעינן תנאי קודם, ועיין באה"ע סי' ל"ח. איך שיהיה לדעת הרמב"ם ז"ל יש לחלק בין אמר ע"מ לבין אמר אם, ובזה תמצא כי השי"ת הפליא חסדו עם ישראל, דאע"פ שתלה השפעת הטובה בקיום המצות בכמה מקומות לא עשה התנאי בלשון ע"מ אלא עשאו בלשון אם דכתיב בפרשת יתרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, הרי עשה תנאי שנשמע בקולו, אך באמת הוא הקדים המעשה שכבר מעת יציאתם ממצרים עשה אותם סגולה מכל העמים, והשפיע להם טובה גשמית רכוש גדול ע"י החן וגם השפעה רוחנית כי היה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגם השפיע להם רוח נבואה בתוך הים וגם נשא אותם על כנפי נשרים הם המלאכים ונתן להם מן, לחם מן השמים, וגם מים מסלע וכמה טובות הטעים להם בגשמיות וברוחניות עד זמן מתן תורה שעשה עמהם התנאי הנז', שנמצא התחיל במעשה קודם התנאי, וע"כ אע"פ שעשה תנאי וישראל חטאו בעגל לא ניטלו מהם ענני כבוד ולא פסק המן מן השמים ולא פסקו המים