עוד יוסף חי תרעז

חדש בטעם מה שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב בשלא ע"מ לקבל פרס, דהנה עד"מ באים עני העושה שירות לעשיר אחד ורוצה העשיר לשלם לו דבר מועט מה שעולה לו כפי הפעולה אשר עושה, הנה העני שהיה פקח אומר לו בי אדוני לא תשלם לי כלום כי כן החיוב על כל אדם להטיב את חבירו בכל מה שיוכל, על כן אני העני מחוייב להטיב ברגלי ובכל גופי ואתה מחוייב להטיב לי בממון במה שחננך השי"ת בכל יכולתך, נמצא בזה העני משתכר שאם ייטב לו בעד שכר פעולתו במה נחשב הוא, אבל אם ייטיב לו בשביל שמחוייב להטיב כפי יכלתו כדרך שזה עשה לו הטבה כפי יכלתו, נמצא משתכר יותר, ומעתה גם בשכר מצוה באמת במה נחשב הוא כנגד חסדי הבורא, וגם הפעולה בעצמותה קטנה היא שיגיע לו תמורה נגדה, ולכך הזהיר שלא יהיה ע"מ לקבל פרס והקב"ה יעשה לו מדה כנגד מדה כמו שהוא עובד רק לקיים מצות הבורא, כמו כן הקב"ה יתן לו כאשר יגדל חסדו אז תרבה שכרו. וזה לפענ"ד מה שבקש דוד הע"ה למדני אלהי לעשות רצונך רוחך טובה תנחני בארץ מישור, והיינו שאמר שהאמנם שאנכי מבקש לעשות רצונך כמו כן רוחך הטובה תנחני בארץ מישור היינו שאני עושה כאשר אני מחוייב, ואתה ברחמיך הרבים תעשה כפי יכלתך ולא כפי שכר פעולתי עכ"ל ע"ש

והנה בודאי שאין כונת הרב ז"ל בנמשל שיאמר האדם לפני הקב"ה כאשר אמר אותו עני להעשיר שאני אעשה כך ואתה תעשה כך, דלפ"ז נמצא האדם עושה בשביל פרס, והיינו שרוצה שיטיב הקב"ה כפי יכלתו, ועוד אינו דומה הנמשל למשל, יען כי במשל העני טרח ויגע בכחו ועוצם ידו לטובת העשיר אשר הכח הזה שעסק בו הוא של העני, ולכן תובע מן העשיר שיעשה עמו טובה כפי יכלתו מדה כנגד מדה, אבל בנמשל הכח שעוסק בו האדם בעבודת הבורא הכל הוא של הקב"ה, ובתחילת הכל הוא החיים שבהם עושה האדם כל המעשים כי רק החי עושה ולא המת, ותראה שהחיות של האדם ניתן מאת השי"ת בכל רגע ורגע בפ"ע, וכמ"ש כל הנשמה תהלל יה, ודרשו רז"ל על כל נשימה ונשימה תהלל יה, ונמצא בכל רגע ורגע נותן הקב"ה חיות לאדם שבהם עוסק כל העסקים שלו, וכן הענין בשאר חושים שבגוף נותן בהם כח כל רגע, וכן בהרכבת הגוף של האדם, אם יסיר השי"ת השגחתו מן גוף האדם יתבטל לגמרי, וכמ"ש בברכת אשר יצר את האדם בחכמה וכו', שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם א"א להתקיים אפילו שעה אחת, וברוך הוא המפליא לעשות, ועל כן אין האדם יכול לטעון ולומר לפני הקב"ה כאשר דבר העני עם העשיר במשל, ורק נראה כונתו של הרב בנמשל לומר, כי הקב"ה מאיליו יתנהג עם האדם בכך לתת לו כפי יכלתו ולא כפי פעלו, וישוב דבריו בכך הוא דוחק, ובפרט לפי מ"ש על פסוק רוחך הטוב עלי

ואיך שיהיה מה שכתבנו הוא נכון, דבאמת אין האדם יכול לומר לפני הקב"ה בתורת טענה כמו שאמר העני לעשיר, יען כי כל הכח של האדם הוא משלו יתברך, ולזה בא הכתוב ללמד לאדם שלא ישנה לומר כמו דברים אלו שאמר העני לעשיר בעד שכר פעולתו, וז"ש ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי החיל, ולכן כמו שאני עשיתי כפי יכולתי בכחי ועוצם ידי כן אתה עשה עמי טובה כפי יכלתך, וכמו שאמר העני לעשיר, הנה זה אינו אלא וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות, ונמצא מה שעשית אינו בכחך אלא ממה שנתן לך הקב"ה כח שהפקידו אצלך

והוא הדבר אשר דבר התנא באבות תן לו משלו שאתה ושלך שלו, כלומר אל תטעה לדבר דברים שלא כהוגן, והיינו כמו שאמר אותו עני להעשיר אני עשיתי כפי כחי ויכולתי, וגם אתה תעשה כפי יכולתך, דבאמת אין לך משלך כלום אלא הכל הוא שלו יתברך, וכמ"ש דוד הע"ה כי ממך הכל ומידך נתנו לו

ועוד נ"ל בס"ד לפרש הכתוב וזכרת את ה' אלהיך כי היא הנותן לך כח לעשות חיל, בהקדים מ"ש בגמרא דערובין דף י"ח, א"ר ירמיה בן אלעזר דו פרצוף פנים היה לו לאדה"ר שנאמר אחור וקדם צרתני (פירש רש"י ז"ל מלפנים ומאחור צרת לי צורת פנים) כתיב, ויבן ה' אלהים את הצלע רב ושמואל ח"א פרצוף (פירש רש"י חלקו לשנים שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן) וח"א זנב פירוש זנב היה לו לאדה"ר ונטלה ממנו וברא את חוה ע"ש

ומאמר זה מוקשה למ"ד דו פרצופים שהיו שני גופים שלמים זכר מכאן ונקבה מכאן, למה קרי לחד בשם קדם, ולאחד בשם אחור, דאם קרי לנקבה אחור מאי גריעותא דנקבה למקרי לה אחור, ולזכר בשם פנים, דאם משום קיום העולם בפו"ר יש צורך בשניהם, כשם שא"א בלא זכר כך א"א בלא נקבה, ואדרבה הכל רואין בנקבה שהילדים יוצאין מבטנה, והיא המגדלת ומנקת אותם בזמן שא"א להם לחיות בעולם בלעדה, ואם בשביל חיוב המצות דהזכר מקיים מצות יותר, הנה באותו זמן לא היה חיוב אלא רק שבע מצות בלבד, ובאלו לא יש הפרש בין זכר לנקבה, וא"כ במה כוחו של הזכר שיהיה נקרא בשם פנים, ומה גרעון יש בנקבה שתהיה נקראת בשם אחור

ותרצתי בס"ד דבר זה ע"פ המעשה אשר הביא בספר מעשה טוביה בשם אבן סינה, שאשה אחת בארץ המערב ילדה שתי בנות תאומות, אבל גופותיהם נבדלים בראש ובידים ורגלים ורק מחוברים במתניהם מן הצד, ויהי כי ארכו הימים תבעה אחת מהם להנשא ואחותה האחרת לא רצתה להנשא, והיא מעכבת שלא תנשא אחותה שלא יבא איש וראה את ערותה והיא תראה את ערותו, ויהי היום ותבאנה שתיהן אל השופט, והיה השופט חכם גדול בחכמת הטבע, ויתבונן מדעתו ויחשוב כיון שהם שני גופים דבוקים זב"ז, מוכרח שיהיה הכח בגוף אחד מהם דוקא יונק ממנו, מה עשה, הושיבן על הקרקע ישיבה קטנה, וקרא ואמר לאחת מהן שהיא המעכבת את אחותה שלא תנשא, קומי את לבדך, ולא היה לה כח להתנועע ממקומה ולעמוד לפני השופט, ואז קרא ואמר להשנית המבקשת להנשא שתקום לבדה, ותכף קמה בכח וזריזות גדולה, באופן שמשכה עמה גם את אחותה, ואז ציוה השופט שתוכל זו להנשא ואין אחותה יכולה לעכב, כי מזה נתברר שזאת היא העיקר, דהכח עצור אצלה ואחותה טפלה לה, שיונקת כח ממנה ונחשבת כמו דלדול בשר לגבי זאת בעלת הכח, וכיון דזאת היא העיקר תעשה מה שלבה חפץ, וכן עשה שנשאת ע"פ השופט, זו שהיתה רוצה להנשא, ולא היו ימים מועטים עד שמתה אחותה מחמת הבושה והצער, ואחר זמן מועט מתה גם אותה שנשאת בעבור סרחון הנבלה הדבוקה בבשרה, עכ"ל ע"ש

והנה מעשה זו שהביא מעשה טוביה מן בן סינא שנייא ממה דהוה באדם וחוה בדבר אחד, כי אדם וחוה היו דביקים גב בגב, דנמצא פנים מכאן ופנים מכאן, וכמ"ש רש"י ז"ל, אבל במעשה של בן סינא, היו דבוקים מן הצד אצל המתנים וכל אחד מהם נראה בו פנים ואחור, ושמעתי דקודם כמה שנים נולד במקום אחד שתי בנות דבוקים זב"ז, כמו אופן המעשה של בן סינא והובא מעשה זו בעתונו של המגיד: