עוד יוסף חי תרעה

בה שלשים צדיקים גדולים שהעולם מתקיים בהם שהם חומר, אבל בחו"ל אינה כדאי שיאיר בה שם י"ה במלואו אלא בפשוטו בלבד שהוא מספר ט"ו, לכן נמצא בה מן הצדיקים שהעולם מתקיים בהם ט"ו צדיקים בלבד שהם מספר לתך שעורים שהוא ט"ו סאין

נמצא בא"י מאיר שם י"ה במלואו הרמוז בחומר שהוא שלשים סאין, אבל בחו"ל מאיר שם י"ה כפשוטו בלבד הרמוז בלתך, על כן ישראל בהיותם במדבר שהוא חו"ל היה מאיר בהם שם י"ה כפשוטו בלבד הרמוז בלתך, וז"ש שמלתך לא בלתה מעליך תחלק תיבת שמלתך לשני חלקים וקרי בה שם לתך, כלומר שם הרמוז בלתך שהוא שם י"ה כפשוטו לא בלתה מעליך מלשון על בלי הגיד לו כי בורח הוא, כלומר לא נסתלקה ולא נמנעה הארתו ממך, והיינו מטעם כי רגלך זה אבר התשמיש הנקרא בשם רגל, וכמ"ש רז"ל בפסוק רד לביתך ורחוץ רגלך, לא בצקה, ר"ל לא נטמא אבר התשמיש בביאה אסורה ולא בשז"ל, ולכך אתם הייתם בתואר קדושים וכל מי שהוא בתואר קדוש מאיר בו שם י"ה כנודע

או יובן, שמלתך זו התורה הקדושה שנקראת בשם שמלה, כמ"ש רז"ל ע"פ שמלה לך קצין תהיה לנו, לא בלתה מעליך, כי היא קיימת לעולם ולא יתבטל דבר אחד אפילו לסוף הדורות, אלא דור אחר דור מחזקים ומאמצים דבריה, משא"כ הפלסופייא כל דור יבטל דברי הפלסופייא שהייתה בדור שקדם אליו, וכן יבא דור אחר ויבטל דברי דור זה ג"כ, וכן עזה"ד זה בונה וזה סותר, נמצא היא קצירת ימים, אבל תורתינו הקדושה אורך ימים בימינה, ולז"א לא בלתה מעליך, ורגלך זה החומר שלך שאתה מורגל בו, לא בצקה, ר"ל לא נתנפח, וכמ"ש רש"י ז"ל, כלומר התאוה החמרית תמיד היא יבשה ומצומצמת ואינה מתרחבת ע"י תגבורת, משא"כ תאות התורה היא מתוספת ומתגברת בכם

וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך. י"ל הול"ל וידעת בלבבך, מהו הכונה באומרו לבבך. ונ"ל בס"ד, דידוע כל מעשה רע לא שנא השי"ת אלא בעבור הכונה והמחשבה המצורפת עם המעשה ההיא אם תהיינה לרוע, והראיה ההפרש שיש בין מזיד לשוגג, שזה חייב מיתה וזה פטור הוא רק מצד המחשבה והכונה, אבל המעשה היא שוה בשתיהם, ומ"מ השוגג הוא מאוס לפני הקב"ה, ולכך האדם מקריב בעבורו חטאת, וכל זה איירי במי שעשה מעשה רע ולא היה לו בה כונה כלל לא רעה ולא טובה, כי הוא לא הרגיש מעיקרא במה שעשה, על כן אע"פ שאינו חייב מיתה או מלקות הנה נקרא חוטא ומעשה שעשה מאוסה לפני הקב"ה. אמנם אם האדם עשה מעשה רע לטובה כדי להוציא מזה פועל טוב גדול מאד כמו ענין אהרן הע"ה שעשה להם העגל בע"כ כדי להציל את ישראל מן כליה, וכן יעל שמסרה עצמה לביאה טמאה של סיסרא, כדי שעי"כ תהרוג אותו ותציל אלפים ורבבות מישראל, הנה לא מבעיא דאין מעשה כזאת נמאסת לפני הקב"ה, אלא אדרבה מקבל האדם שכר טוב בעבורה, ועל זה ארז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה

ועוד יש ענין נשגב במעשה האדם בעוה"ז באיסור והיתר, שאם עשה איזה עון במזיד אשר ראוי שתחול עליו הקללה והפרענות האמורים באותו עון, הנה אם האדם אחר עשייתו את העון במזיד יתחרט תכף ומיד ויסכים בדעתו לתקן את אשר עוית הן בגזילה וגניבה, הן דבר אחר, הרי זה לא תחול עליו הקללה והפרענות אפילו שעה אחת, אע"פ שהוא לא תיקן העוות שלו אלא אח"ז, ורק בתנאי שיהיה הוא מסכים ומחליט בדעתו לתקן העוות שהעוה, כגון להשיב הגזילה אשר גזל וכיוצא בזה

ואזכיר מעשה אחת אשר שמעתי, והוא, כי עשיר אחד בא לפני ת"ח רשום, ויאמר לו רבי, דורשי רשומות אמרו אל"ף בי"ת ר"ת אמונה ברכה, גימ"ל דל"ת ר"ת גניבה דלות, וגם דבר זה הוא שגור בפי כל העולם ומאומת אצל כל אדם, כי ממון הבא לאדם בגזל וגניבה לא יצליח בו אלא יתרושש. ברם זאת קשיא לי, כי בדידי הוה עובדא המכחשת להכלל הזה, ומעשה שהיה כך היה. שבהיותי נער בן י"ד שנה היה אבי עני ולא היה מרויח במלאכתו אלא רק שיעור לקנות לחם שעורים וירקות הן לסעודת היום הן לסעודת הלילה, על כן אני לא היה נמצא בחיקי אפילו פרוטה של נחשת, ורק בפורים היה אבי נותן לי פרוטות של נחשת. ויהי היום בא קור חזק מאד לעולם, ובאתי בבוקר לבית רבי המלמדני תורה בתוקף הקור, וראיתי את רבי מצונן הרבה וארכבותיה דא לדא נקשן, כי אחזו הקור ונפל בסכנה, ושמעתי ממנו שהיה אומר מי יתן והיה שאשתה עתה כוס שכר ותחיה נפשי, כי ידע בעצמו שע"י השכר תהיה רפואתו בודאי, ואני מגודל אהבתי ברבי וגם שראיתי אותו במחלה גדולה, אמרתי לו תן לי דינר כסף וארוצה עתה לבית המוזג ואקנה לך צלוחית מלאה שכר, ויאמר לי ידעתי דאין כסף בכיסי אלא רק פרוטות נחשת מעט, ועכ"ז הוציא הכיס מחיקו ויחפש וימצא דינר כסף, אך בהביטו בו נפלו פניו, כי ראה שהוא מזוייף ואינו כסף, ויאמר לי זה הדינר שמצאתי הוא מזוייף ויחזרהו אל הכיס, ואומר לו, רבי, תנהו לי, ויאמר מה חפץ יש לך בזה המזוייף כי לא יצלח, ואומר לו לתתו לאחי הקטן לשחק בו ויתנהו לי, אך אני לא כך הייתי חושב, אלא בעבור אהבתי ברבי ובחמלתי עליו על המחלה שאחזתו חשבתי להעביר זה המזוייף בערמה ואביא כנגדו שכר, וכן עשיתי והלכתי תכף לבית מוכר השכר וראיתי הבית מלא בני אדם הרבה הבאים לקנות שכר כל אחד בצלוחית שבידו, כי מחמת הקור הגדול שנפל בו ביום, כל או"א רץ לבית המוזג וצלוחיתו בידו והערך ידוע ושוה שכל צלוחית בינונית ממלא אותה שכר בדינר אחד של כסף, והלכתי אני לבית השכן שלנו ושאלתי משם צלוחית בינונית, ואבא לבית המוכר ואומר לו, אבי אחזו הקור, קח לך דינר הכסף ומהר למלאות לי הצלוחית שכר, כי הדבר נחוץ לאבי מאד, ומחמת רבוי הלוקחים העומדים שם לקח המוכר את דינר המזויף מידי וזרקו בארגז הדנרים שלפניו ולא הביט בו, וימלא לי הצלוחית מחבית הגדולה שהיתה לפניו מלאה שכר, ואלך ואשאל צלוחית אחרת מבית השכן ואוריק בתוכה את השכר, ואת הצלוחית מלאתי אותו מים ואחזור לבית המוזג תכף, ואומר להמוזג, אבי אומר שרוצה יין ואינו רוצה שכר, ויאמר לי אני אין לי יין למכור אלא רק שכר אני מוכר, ויקח מידי צלוחית המים וירקנה בתוך חבית השכר שלפניו, ולקח בידו דינר כסף מן הארגז שלפניו וימסור אותו לי עם הצלוחית רקנית ואלך כי מרוב הבלבול לא הרגיש בערמה להריח את הצלוחית, מאחר כי מראה המים ומראה השכר שוין הם, ונמצא בידי דינר כסף אמיתי שנתן לי מן הארגז וצלוחית מלאה שכר ואוליך את צלוחית השכר לרבי, וישאלני איך הבאת השכר הזה, ואומר לו לויתי דינר כסף מאיש אחד וקניתי לך השכר וישתה הרבי השכר ויחיה, ואחר ב' ימים פרע לי דינר הכסף, ונמצא אצלי שני דנרים כסף שבאו לידי בגניבה בערמה משל מוכר השכר. אך אני אחר שעשיתי הערמה הזאת נתחרטתי והסכמתי בדעתי להשיב הגזלה לבעל השכר חמש ידות ולא יספיק לי השבה של כפל שאמרה תורה שנים ישלם, ולכך חשבתי בדעתי לעשות משא ומתן בשני דנרים אלו וארויח בהם, כדי שאשיב לו עשרה דנרים שהיא השבה של חמש ידות, והתחלתי לעשות בשני דנרים שבידי סחורה בדברים קטנים הנמכרים לילדים