עוד יוסף חי תרעב

בדין, כי אלה הם דברים של הבל ואין בהם ממש, אלא צריכין אתם להזהר בשמירה ועשיה של כל התורה כולה, וזהו ושמרתם ועשיתם, יען כי התורה היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ר"ל רק הם עם חכם ונבון ולא שאר עמים, דהראיה לא בקש הקב"ה לתת את התורה אלא להם, משום דאין מן הראוי למיהב חכמתא אלא לחכימין ולא מנדעא אלא ליודעי בינה, וכיון דנתן להם דוקא מוכח דהם היו עם חכם ונבון, ואיך יבואו לטעון פתאים היו וכמו קטן שאין בו דעת, ולכן אין לכם מנוס בטענות אלו, אלא צריך לכם שתהיו נזהרים בשמירה ועשיה של התורה

אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון. י"ל מה הקשר של צווי האבות בלימוד שלהם עצמם עם הצווי של לימוד הבנים הנזכר בסוף הכתוב, ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב מהר"ץ הלוי ז"ל, ממ"ש רבי טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח, אם א"ל טול קסם מבין שניך אומר לו טול קורה מבין עיניך, ופירש דקאי על תוכחת האבות לבניהם הקטנים בעבור ביטול תורה מאחר דהאבות פורשים מן התורה לגמרי מחמת טרדה, ואין עושין להם עת קבוע ללמוד תורה, אין יכולים להוכיח את בניהם אשר הם קצין בלימוד התורה ואין להם חשק ללמוד כי יכולין הבנים להשיב אל אביהן שאתה אומר לי טול קסם שעוני קטן כקסם, שהרי קטנים הם עדיין ולאו בני עונשין נינהו, הלא טול קורה מבין עיניך שעונך גדול כקורה, כי אתה בר עונשין, וגם ארז"ל שנה ופירש קשה מכולם, וממילא אין הוכחת האב נשמע בעיני הבן עכ"ד

נמצא א"א לאב שיוכל לדבר עם בנו להטות את לבבו על לימוד התורה והיראה אא"כ האב עצמו אע"פ שהוא טרוד בעסקיו בשביל מחייתו אינו עוזב לימוד התורה לגמרי, אלא קובע עתים לתורה בימים ובלילות לא מבעיא בעל עסק משא ומתן או מלאכה דאין בהם טרדה כ"כ ויכול בנקל להפריש עת משעות היום בעבור עסק התורה, אלא אפילו אם עסקו הוא עובד אדמה דטרדתו ויגיעתו מרובה ומאכלו לחם שעורים או דוחן ועשבים וירקות, ובגמרא דיבמות דף ס"ג גינו בה הרבה שאמרו ולא עוד אלא מגניא ליה אארעא ומרמיא ליה תגרא, באופן שהוא עסק גרוע וקשה, עכ"ז אינו עוזב עסק התורה אלא קובע לו עת ללמוד בו תורה המעט הוא אם רב, הנה אדם כזה יוכל להוכיח את בניו עבור עסק התורה להדריכם וללמדם שיהיו מרבים בעסק התורה, כי יאמר האב לבנו בני ראה אנכי כ"כ עסק רב מוטל עלי בשביל מחיית הבית ואינני פורש מן התורה אלא דוחק עצמי ולומד, קל וחומר לך אתה בני שאין רחיים בצוארך, ואתה פנוי שתוכל להרויח בלימוד התורה הנותנת חיים לעושיה

וז"ש אשר ילמדון ליראה אותי. פירוש ילמדון בתורה בשביל ליראה, דהיינו תורה לשמה ולא בשביל קנטור או בשביל גדולה והנאת ממון, וזה הלימוד של התורה יהיה קבוע אצלם כל הימים אפילו אותם בעלי עסק גרוע וקשה שהם חיים ר"ל נזונין ומתפרנסין על עבודת האדמה שעסקם הוא עובדי אדמה דטרודין מאד כדאמרן, אעפ"כ המה ילמדון בתורה בעבור ליראה אותי ואז בני אדם בטוחים דאת בניהם הקטנים ילמדום להיות הם עוסקים ולומדים בתורה, ואין בטלים דלוקחין בניהם קל וחומר מאבותיהם שהם טרודים הרבה, ועכ"ז קובעים עתים ללמוד בהם תורה

ובזה יובן בס"ד, וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, דידוע דהתורה נקראת שלום, דכתיב וכל נתיבותיה שלום, ודרשו רז"ל אין שלום אלא תורה, גם ידוע דדרשו רז"ל אל תקרי בניך אלא בוניך, ר"ל בנאים לשון בנין, והכוונה כל בניך הקטנים יהיו למודי ה' שעוסקים בתורה שהיא שמותיו של הקב"ה ע"י כי רב שלום בניך לשון בנין, ר"ל רב עסק התורה אצל האבות שלהם שהם הבונים את הבנים, דעי"כ יקחו הבנים קל וחומר מן אבותם, ואז יהיו גם הם עוסקים בתורת חיים

פרשת עקב

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם. נ"ל בס"ד, ידוע שכל מגמתינו בעבודת הקודש הוא למתק פ"ר דינין דמנצפ"ך בשם הוי"ה ב"ה שהוא חסדים ע"י עסק התורה, אך לא יספיק תלמוד לחודיה אלא צריך מעשה ג"כ כמ"ש התנא לא התלמוד עיקר אלא המעשה, וידוע כל קב הוא ארבעה לוגין, וא"כ שבעים פעמים קב הם פ"ר לוגין נמצא שבעים קב נרמז בהם מספר דינין שצריכין מיתוק בשם הוי"ה, ובזה יובן והיה עקב, והיה אותיות הוי"ה, עקב ע' קב הם פ"ר דינין דמנצפ"ך הנרמזים בשבעים קב, תשמעון לשון אסיפה וקבוץ, ר"ל תעשו להם אסיפה וקבוץ למתק הפ"ר דינין בשם הוי"ה על ידי שתשמעון את המשפטים האלה, שמיעה ר"ל לימוד תורה שבע"פ התלוי בשמיעת האוזן, ונקיט משפטים לרבותא, דהיינו אפילו בתלמוד של המשפטים שהשכל מחייבם, אפ"ה התלמוד שלהם יועיל למתק בו הדינין, אך לא יספיק תלמוד שהוא שמיעה בלחודיה אלא צריכין לקיים אותה במעשה, והיינו ושמרתם ועשיתם אותם

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דארז"ל פעמים ביטולה של תורה היינו יסודה, ולכן אע"פ ששורת הדין מחייבת בחוקי התורה דברים שבע"פ אסור לאומרם בסתם, אפ"ה בסוף דור התנאים ראו שנתמעטו הלבבות ונעשה שכחה בעולם התירו לכתוב תורה שבע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך, כי ראו אם לא יכתבו תורה שבע"פ תשתכח מדורות הבאים ולא ידעו איך יקיימו את המצות, נמצא עשו עון בכתיבת התורה מפני קיומה של תורה שלא תשתכח, וז"ש והיה עקב ר"ל בסוף הדורות, תשמעון את המשפטים האלה, תיבת תשמעון תחלקנה לשתי תיבות, וקרי בה תשם עין בכתיבת המשפטים האלה כי מצות התורה נקראים לפעמים כולם בשם משפטים, כי הם משפט אלקי יעקב, והטעם שעתידין להתיר עון זה הוא משום שע"י הכתיבה לא ישתכחו מכם אלא ושמרתם ועשיתם אותם, וכל זה הוא קודם התיקון, אך בגמר התיקון באחרית הימים אין אתם צריכים להתיר עון זה של כתיבת התורה כי ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד והשבועה לאבותיך, הוא ההבטחה שהבטיח לאבותיכם בברית ובשבועה לתת לזרעם כח זכירה בשלימות שלא תשלוט בהם השכחה. וכמ"ש לא תשכח מפי זרעו, ואז אותו זמן אין אתם צריכין להתיר עון זה של כתיבת תורה שבע"פ, אלא יהיה לימוד שלה בע"פ ממש שלא תלמדו בה מתוך הכתב

ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה קשא כיון דאמר קודם זה וברך פרי בטנך למה הוצרך לפרש לא יהיה בך עקר ועקרה, כי עקר ועקרה מנין להם פרי בטן. ונ"ל בס"ד דידוע מקור הזרע של הזכר נקרא עין המים, וכן נקרא נמי מקור הזרע של הנקבה, וידוע דאין הזרע היוצא מן עין המים של הזכר, וכן של הנקבה עושה פועל של עיבור הולד אא"כ יהיה חם, אבל אם הוא קר אינו ראוי להצטייר ממנו ולד כלל אלא הולך לאיבוד, גם ידוע אע"פ שהאשה נתעברה וא"א שתתתעבר קודם שתלד עכ"ז הזרעה