עוד יוסף חי תרע

אלא חייבים אתם לעשות כן גם אחר היותכם בקרב הארץ הוא ארץ החיים הידועה שהיא ג"ע, אשר אתם באים שמה לרשתה עד עולם ליעול ולא ליפוק, וכמו שנמצא כן ברש"י ז"ל דאחר פטירתו בא לעוה"ז אצל רשב"ם ללמדו דבר שלא לימד אותו בהיותו בחיים

ובאופן אחר נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך בריש משלי בשם המפרשים ז"ל, ע"פ בני אם יפתיך חטאים אל תאבה, הכונה שלא תאמר תשובות לאנשים חטאים שטוענין לך טענות של תחבולות להסיר אותך מדרכי השי"ת, ולהעבירך על דברי תורה, שאם אתה תשיב להם תשובה לסתור טענתם אפשר שידברו עמך בערמה ותחבולה ותלכד בידם כי ינצחיך, לכן עצתי אליך שלא תשיב להם אלא דבור אחד כי תאמר איני רוצה להלוך בדרך זה שאתם בוחרים בו, ולז"א אל תאבה כלומר תאמר איני רוצה ולא תעשה להם טעמים עכ"ד ע"ש

והנה בזה מובן הטעם שנתן לנו הקב"ה בכלל המצות חוקים שאין בהם טעם, ואין השכל מחייבם, ועוד גם במשפטים שיש בהם טעם, יש כמה דברים דאמרינן בהם גזרת הכתוב היא ולא נגלה בהם טעם כדי שידעו האומות שאנחנו מקיימים המצות, אע"פ שאין בהם טעם, ונודע ממילא שלא נוסדו המצות אצלינו וע"פ חכמת אדם והשערת השכל, וממילא נסתם שער הויכוח שלא יהיו יכולים המינים לסתור המצוה ע"י ויכוח שיראו לנו שאין זו מתוקנת ע"פ השכל והחכמה

וז"ש ראה למדתי אתכם חוקים שאין להם טעם, וגם משפטים שדומין לחוקים, כי נאמר בהם גזרת הכתוב היא, ובעת שלמדתי אותם לכם לא אמרתי לכם הטעם של כל מצוה אע"פ שאני יודע שיש טעם מספיק לחוקים ולגזרת הכתוב, אלא אמרתי לכם תקבלו דברים אלו ממני כאשר ציני ה' אלקי, שהוא גזרת מלך היא זאת כדי לעשות כן אתם בקרב הארץ, כשיבואו המינים להתווכח עמכם על איזה מצוה לטעון עליה אין זו מיוסדת ע"פ החכמה והתבונה, תהיו אתם נזהרים שלא תסבירו להם טעמים הבנויים ע"פ חכמה כדי לישב ולאמת בהם את המצות, אלא כך תאמרו להם על כל מצוה ומצוה גזרת מלך היא זאת, ובזה תנעלו דלת הוכוח בפניהם ולא יהיו יכולים לנצוח אתכם במחתרות שיחתרו לכם, ואע"פ שאתם יש בידכם טעם מספיק לא תגידו להם אלא תאמרו להם גזרת מלך היא, בסגנון אשר נהגתי אני עמכם שאמרתי לכם תלמדו מצוה זו ומצוה זו כאשר צוני ה' אלקי, כלומר בקבלת גזרת מלך ולא בעבור טעם הנראה עליה. ואמר בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה, היינו דידוע דאויר ארץ ישראל מחכים, ולז"א אפילו שאתם באים לארץ ישראל דאוירה מחכים, ושם אתם מתחכמים הרבה דאז יכולים למצוא ע"פ החכמה והתבונה טעם מספיק על כל מצוה ותשיבו לחורפכם דבר, עכ"ז אל תכנסו בדרך זה להשיב תשובות על הבאים להלחם בכם בויכוח, אלא תנעלו הדלת ותאמרו להם על כל דבר גזרת מלך היא זאת

ואמר עוד כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, כלומר העמים יניחו במונח כי התורה נבנית ונתייסדו מצותיה ע"פ החכמה ובינה שלכם, ובתחלה ישבחו אתכם, ויאמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה אשר היו יכולים ליסד תורה ומצות ע"פ השכל והחכמה, וכונתם בזה השבח כדי למצוא להם פתח להכנס בו אצלכם בויכוח שעושים מצד השערת השכל והחכמה וחושבים שבזה תהיו נלכדים בידם לנצוח אתכם לסתור חלק גדול מן המצות ומדברי תורה, על כן אמרתי שתסתמו הפתח בפניהם, ותאמרו על כל דבר גזרת מלך היא

ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו', ואמרו רק חכם ונבון הגוי הגדול הזה. צריך להבין למה מכנה התורה בשני תוארים אלו שהם חכמה ובינה, ומהו ענין החכמה ומהו ענין הבינה, ועוד גם אצל העמים ימצא ספרים המיוסדים בחכמת הטבע, ובנויים בשבעה חכמות שהם הנדסה ותשבורת וחכמת כוכבים ומזלות וכיוצא בחכמות חצוניות ואיך יחליטו שהחכמה והבינה לישראל דוקא לומר רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ונ"ל הענין יובן בס"ד ע"פ המעשה ששמעתי אומרים שהמלך יצא לטייל חוץ לעיר, ואמר להגאון רבי יהונתן בעל אורים ותומים ז"ל, אתם אומרים חכם עדיף מנביא, תאמר לי עתה באיזה פתח אהיה נכנס לעיר, כי באותה העיר היה בצד צפון שלה שני פתחים אחד גדול ואחד קטן סמוכים זל"ז ואתה תתנבא ותגיד באיזה מהם אהיה מוכרח ליכנס, ויאמר לו הגאון ז"ל טוב הדבר, אני אכתוב על הנייר מה שארצה לכתוב ואניח הנייר הזה תוך נייר אחר סגור וחתים בטבעתי ואמסרנו לך, ואחר שתכנס לעיר ותשב על כסאך בבית המלכות, תפתח הנייר לפני ותקראנו ותראה הידיעה אשר הודעתי על שאלת אדוני המלך בענין כניסתך. ויאמר המלך טוב הדבר ויעש כן, ולקח המלך את הנייר סגור וחתום והניחו בחיקו ורכב המלך על סוסו לבא אל העיר והגאון הולך אחריו, וכשהגיע המלך אצל שער העיר, חשב בדעתו שבודאי כתב הרב בנייר שאכנס בשער הקטן, לכן אני אכנס בשער הגדול ואכזב נבואתו, וכאשר ניגש לשער הגדול נמנע ולא נכנס. כי חזר ואמר יתכן כתב הרב שאכנס בשער הגדול, לכן אני נכנס עתה בשער הקטן כדי להכזיב נבואתו, קצורו של דבר נתבלבל דעתו ולא ידע מה לעשות דבר שיהיה מכזיב נבואת הרב בודאי הגמור, ויתבונן המלך בדעתו לעשות אופן חדש שלא יכנס לא בשער הקטן ולא בשער הגדול, אלא יגזור לפרוץ את חומת העיר שבאותו הצד ויכנס לעיר מן הפרצה, וישמח המלך על המצאה זאת שעלתה בדעתו, שבזה בודאי יכזיב דברי הרב שכתב בנייר, דאיך אפשר לצייר שכתב הרב אופן זה של הפרצה, וכן עשה, פרץ את החומה אצל שני השערים ונכנס לעיר מן הפרצה ויבא לביתו וישב על כסאו והרב עומד לפניו, ויציא את הנייר הסגור וחתום אשר בחיקו, ויפתחהו וימצא כתוב בו לשון המשנה ששה תיבות דוקא בזה"ל, "המלך פורץ גדר לעשות לו דרך" והמלך היה יודע לקרות ומבין בלשון תורה שבע"פ, ויתפלא המלך על הדבר הזה, ויאמר להרב איך ידעת את הדבר הזה, ויאמר הוא הדבר שאמרו חכמים חכם עדיף מנביא, כי החכם מרוב חכמתו מוליד מציאות חדשה מכח הסברות אשר יעלו בדעתו, כן אנכי שיערתי בדעתי, מאחר שאדוני המלך רוצה להכזיב דברי לא יכנס בשער הגדול ולא בשער הקטן, כי תחוש שמא תכנס בשער אשר אני כתבתי והודעתי בנייר, ולכן מוכרח שתעשה פתח חדש ליכנס בו, ואיך נעשה פתח חדש כרגע, לכן מוכרח שתפרוץ גדר לעשות לך דרך מן הפרצה, ודבר זה יהיה בשלשה רגעים. נמצא החכם מגיד על העתיד להיות דברים שנראין דברי נבואה, אך הם באמת לא נגלו לו בנבואה אלא נולדו לו בחכמתו מצד הסברה והשערת שכלו, ועל זה אמרו רז"ל במשנה איזהו חכם הרואה את הנולד, שרואה ענין שעתיד להיות וגוזר עליו אומר כו"כ יהיה, וכל זה יודעו ומכריחו מצד חכמתו והשערת שכלו, ולכן אמרו חכם עדיף מנביא שיוכל לגלות כל סתום מצד החכמה שיש בו שתראהו כאלו הוא מתנבא, אך הוא עדיף מנביא, כי הנביא יגיד הנסתר, והנולד ע"י הנבואה שתגידהו אליו, ואם לא תגיד לו הנבואה לא ידע כלום, אבל החכם הוא מגיד נסתרות ותולדות על כל דבר ודבר אשר ישער אותו מצד חכמתו ושכלו. ע"כ: