עוד יוסף חי תרסח

זה מרע"ה דכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא רב ברכות שיש לו ברכות מן המלוי של שמו שהוא מספר רב מפני כי נכפל שמו, ולז"א לו השי"ת כאן רב לך שיש לך מעלה שנכפל שמך, ולכך אותיות צנורות הברכה שלך הם מספר רב

נמצא מלוי שמו עולה ק"א כמנין מיכאל, וכיון שנכפל שמו יש לו בשניהם מספר רב, נרמז בזה כי מיכאל היה הוא רב שלו, וכמ"ש במדרש רבא בפרשת וזאת הברכה בפטירה של מרע"ה, שאמר מיכאל להקב"ה רבש"ע אני הייתי לו לרב והוא היה לי לתלמיד ע"ש, ולפי האמור נמצא שבשמו הטוב רמוז דמיכאל הוא רב שלו, ויתכן היה לו רב קודם מראה הסנה, שבאותם השנים דקדמו היה יורד מיכאל ומלמדו תורה כי מעת שעלה למרום בסיני היה לומד תורה מהקב"ה, ובסה"ק בן איש חי עוד רמזתי רמז נכון בפסוק זה של רב לך

לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו. י"ל תיבת ממנו נראה לשון יתר. ונ"ל בס"ד, כי התורה יש בה תרי"ג מצות, ובמספר התרי"ג עצמו יש רמז שאין להוסיף ואין לגרוע, והיינו אם תוסיף על תרי"ג מספר אחד יהיה מספר תרי"ד שהיא לשון ירידה, ללמדך אם הוספת על מצות התורה מצוה אחת מדעתך אין אתה מעלה ומשביח את התורה ביתרון זה, אלא אדרבה אתה מוריד כבודה, כי בזה מוכח שהתורה בניינה ע"פ השכל והחכמה של אדם, דהראיה הוסיף האדם מדעתו מצוה שנראה לו טעם נכון בקיום שלה, וא"כ השאר נמי נתנו השכל האנושי ואינם גזירות בגזרת מלך מפי מלכו של עולם, וכן אם תחסר אחד מן מספר תרי"ג ישאר מספר תרי"ב שהוא לשון מריבה שנעשה מריבה בין בני אדם במצות התורה, והיינו זה רואה ע"פ שכלו שראוי לגרוע דבר זה, והאחר רואה ע"פ שכלו שאין ראוי לגרוע דבר זה אלא ראוי לגרוע דבר אחר. וכן עזה"ד שנופל מריבה ומחלוקת בין כמה אנשים, והתורה היא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ובזה הדרך יהיה בה קטטה ומריבה שכל אחד ירצה לגרוע דברים שאין נוחין לו לפי מזגו וחומרו ואין מזג בני האדם שוה, יש דברים נוחין לזה וקשים לאדם אחר ויש להפך, ועל זה בא הרמז של הגרעון במספר תרי"ג שאם גורע ממספר תרי"ג אחד ישאר מספר תריב, וז"ש לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, שהוא מספר תרי"ג מצות, וגם לא תגרעו כלום ממספר זה, וטעם של מניעה זו שאני מונע אותך בתוספת ובגרעון תוכל לידע הטעם ממנו, ר"ל ממספר התרי"ג עצמו אשר אנכי מצוה תוכל לידע טעם של הקלקול שיהיה מן התוספת ומן הגרעון מה הוא, כי הטעם נרמז במספר התרי"ג עצמו אשר אני מצוה אותך בו, כי בתוספת יהיה המספר תריד לשון ירידה, ובגרעון יהיה המספר תריב לשון מריבה, ואזהרה שאני מזהיר אותך בתוספת ובגרעון אע"פ שאתה מתכוין בזה לטובה, כדי לשמור את מצות ה' אלקיכם

ובאופן אחר נ"ל בס"ד דקדוק של מלת ממנו, והוא דידוע שיש במצות ומשפטים דברים שאין האדם יכול לשנות בהם כלום ע"פ סברתו והשערת שכלו, שאם יעשה יתבדה ויתאחז מיניה וביה, ואזכיר דבר אחד לדוגמה, והוא מעשה בגביר אחד שהיה יושב בביתו ביום תשעה באב ושותה סיגאר"ה שהוא מעלה עשן, אך היה מתענה תענית גמור בו ביום, ובשעה זו שהיה שותה מעלה עשן, נכנס אצלו חכם מגדולי העיר בעבור עסק ציבור שהיה דבר נחוץ ומצאו שותה סיגר"ה, ויאמר לו החכם השלך הסג"ר מידך כי אסור לשתות מעלה עשן ביום ט"ב, ויאמר לו הגביר שתוק ואל תדבר עמי בדברים אלו, כי אני ברור לי היתר זה ע"פ הדעת והשכל הישר, דאין שום צד לאסור המעלה עשן ביום ט"ב, יען כי אין בזה לא אכילה ולא שתיה, ולמה נאסרת הנאה זו שאין בה ממש. אמר לו החכם הקשב לדברי ואביא לך ראיה לאסור מדבר שאתה עצמך מודה בו ונוהג בו היתר במעשים שאתה עושה תמיד, והוא, אמור לי אם אתה שותה מעלה עשן ביו"ט או אסור לך, ויאמר הגביר כן. אני מדליק הסיגא"ר ביו"ט ושותה מעלה עשן, ויאמר לו מה הוא הטעם של ההיתר בזה ביו"ט, ויאמר הגביר הטעם ידוע הוא לכל אדם, והיינו משום דרחמנא אמר על יו"ט אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והנאה זו של שתיית הסיגא"ר הוא בכלל אוכל נפש, שהאדם ניזון בזה העשן העולה ממנה ומאירים עיניו בו ומתיישבת דעתו, ויאמר לו החכם כיון שאתה מדליקה ביו"ט משום דחשבת לה אוכל נפש, א"כ בודאי אסור לך לשתות ביום ט"ב מעלה עשן, דהו"ל זה אכילה ושתיה, כמו שאתה חושב זה ביו"ט בכלל אכילה ושתיה, ובע"כ השליך הסיגא"ר מידו, כי תפסו החכם מיניה וביה, שהביא לו הוכחה מן מעשה שעושה הוא עצמו בסיגא"ר ביו"ט

וכיוצא בזה יזדמן בשאר מצות שבתורה, שאם ימצא ויחדש מדעתו איזה טעם להוסיף או לגרוע במצוה אחת, אתה יכול לסתור טעמו מטעם המפורש במצוה אחרת אשר הוא מודה בו ויהיה נתפס מיניה וביה, ובע"כ יבטל החידוש הזה שהוא מחדש מדעתו לשנות באיזה מצוה הן להוסיף בה הן לגרוע בה

ולז"א הכתוב, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, שיש הצדקה למצוה זו ממצות אחרת, שאם יחדש אדם דבר מדעתו להפיל בו מצוה זו ימצא מצוה אחרת שתסמוך נפילתה של זו שלא תפול, וכמו ענין המעשה הנז'. ובזה יובן הפסוק כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך, ר"ל ללחום את זה המושל לפי דעתו לשנות ולעשות שינוי בדבר אחד מן המצות, תשתדל אתה לסתור דבריו משאר מצות שהם לפניך אשר הוא יודה בטעמם, ואז מן טעם מצוה אחרת שהוא מודה, הנה בע"כ יהיה מבטל החידוש והשינוי שלו

וז"ש לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו, ואזהרה זו שאני מזהיר אתכם על שינוי שיהיה בין בתוספת ובין בגרעון התברר אמיתות שלה ממנו, כלומר מן הדבר עצמו שאני מצוה אתכם בתורה, ממנו תבינו ותדעו טעם מספיק לסתור זה הטעם שאתם מחדשים בדבר אחר לעשות בו שינוי בתוספת או בגרעון, כי כך הוא דרכה של תורה, שדברים שבה צדקו יחדיו, דהיינו דבר זה שיש בה, הוא מחזיק ומקיים ומצדיק דבר אחד שלא יוכל אדם לעשות שינוי באמיתות שלו כפי הטעם אשר יחדש משכלו, כי מי שהוא חכם באמת יוכל למצוא סתירה לטעם החדש מטעם האמור, ומפורש בדבר אחר שהכל מודין בו

ועוד נ"ל בס"ד, שרמז הכתוב כאן לפי דרכו, הטובות הנשגבות אשר יגיעו לישראל בגלל התורה הקדושה, ובעבור עסקם בה, כי תיבת על משמעותה בגלל, כמ"ש באשכול תבא, מלת על כהוראת בגלל, כמ"ש מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה, וכן על שם הפור, ר"ל בגלל הפור, וכן שומו שמים על זאת, ר"ל בגלל זאת, וכן לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, וכאלה רבות. וקרוב לזה על, ר"ל בשביל, כמ"ש המלט על נפשך, ר"ל בשבילה, ותהום כל העיר עליהן, אל ירע בעינך על הנער, וכאלה הרבה, וכן כאן, אומרו על הדבר הזה, יש לפרשו בשביל הדבר הזה, וקאי הדבר הזה על התורה, דקרי לה הדבר הזה אשר אנכי מצוה אתכם

והענין הוא, כי התורה רמוזה באות אל"ף, שעניינו לימוד כמ"ש אאלפך חכמה, וכן אלופי ומיודעי,