עוד יוסף חי תרנח

אשר לא ישוער, כי כבדוני הקהל כולם בקומתם לפני יותר מכבוד הנשיא, ורק השמש לא נהג בי כבוד שהקים אותי מן הכסא והוליך אותי להיכל הסמוך לפתח בית הכנסת באומרו שהוא מקום מושב האורחים, ואשתו שהיתה דעתנית ויודעת במנהג התפלות הבינה הטעות שלו מה היה, ותשאלהו ותאמר לו בעת שקמת מן כסא הנשיא והלכת להיכל האורחים הסמוך לפתח שעברת במהלך שלך על כמה בני אדם היושבים בהיכלות של בית הכנסת, אם קמו אלה מפניך או עשו לך הידור קצת, ויאמר לה לא קם אפילו איש אחד, ואפילו הידור לא עשו, ותאמר לו א"כ מזה צריך שתדע ותבין כי בפעם הראשון כשנכנסת לבית הכנסת לא מפניך קמו ולא לכבודך עשו, אלא נזדמן שאתה נכנסת בעת שהיה החזן קורא פסוקים ה' מלך, ומפני כבוד הפסוקים של ה' מלך קמו, כי כן מנהגם בכל יום, שאם בשביל כבודך קמו בראשונה היו קמים ג"כ באחרונה, והם לא כבדוך באחרונה אפי' בהידור בלבד

וכן הנמשל, בלעם היה חושב שהוא היה ראוי לנבואה, ובעבור כבודו נכתבה נבואתו בתורה עם נבואת אדון הנביאים מרע"ה וכדי לברר טעותו שהנבואה שיצאה מפיו לאו בעבור שהיה ראוי לה מצד עצמו, אלא הכל היה בעבור ישראל ולכבודן, כדי שלא יכחישו האומות ביעודים הטובים של ישראל, ובעוצם הכבוד והמעלות שעתידה להיות להם, לכן עשה השי"ת שלא יתקיים בו בעצמו מאמר ותהי אחריתי כמוהו, אלא הוא ימות מיתה משונה ובחרב טמא ומשוקץ בשיקוץ של נחש, כי עתה ניטל בזה תפארת הכבוד ממנו, כי יאמרו לו אם אתה ראוי והגון וכתיבת נבואתך בתורה היתה לכבודך איך סופך היה כך, ומן אחרית שלו נודע מה שנעשה בראשית לא היה בעבור כבודו, וכאשר הוכיחה אותה האשה לבעלה, כי מן הפעם האחרונה שלא כבדוך אפילו בהידור מובן כי מה שנעשה לך בראשונה לא לכבודך היה אלא לכבוד הפסוקים קמו ועמדו. ובזה יובן בס"ד הכתוב הרבית הגוי לו הגדלת השמחה, כתיב לא באלף וקרינן לו בוא"ו, כלומר הרבית הגוי זה בלעם שנכתבה נבואתו בתורה עם נבואת מרע"ה אך לא לו הגדלת השמחה דדרשינן לתרווייהו לא באל"ף ולו בוא"ו, והכונה לא אליו הגדלת השמחה בדבר זה אלא השמחה היא לנו, שבזה נתברר כל יעודים הטובים והבטחות שהבטיחו אותנו הנביאים הם אמת וצדק ולא יבואו האומות להכחיש אותם ולהרהר אחריהם, מאחר כי גברא מדידהון קא סהיד בזה

ולפי"ז נתיישבו היטב הדקדוקים הנז' שדקדקנו איך נכתבה נבואת בלעם בתורה עם נבואת מרע"ה, כי לא היה זה לכבוד בלעם אלא לכבוד ישראל ולטובתם, שבאלו הנבואות שנתנבא בלעם ביעודים הטובים של ישראל הודו האומות במעלות ישראל והאמינו דהן עם לבדד ישכון כתרגומו הא עמא בלחודיהון עתידין דיחסנון עלמא, ולכך הוצרך הכתוב לפרש כאן ולומר ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב דנקוד קמ"ץ תחת ח' של חרב לומר בחרב הידוע שהיה טמא ומשוקץ, וזו הוכחה ועדות ברורה שלא בעבור זכות עצמו זכה להתנבאות נבואות אלו, ולהיותם נכתבים בתורה, מאחר כי אחריתו כך היה וכדאמרן

ועדיין צריך להבין למה הזכיר כאן הכתוב שם דאמר כן, וכבר ידענו בפרשת בלק דבלעם הוא בן בעור, ועוד למה הוצרך לפרש הרגו בחרב, ודי לומר הרגו, וכמ"ש גבי מלכי מדין הרגו על חלליהם, ולא אמר במה הרגום. ונ"ל בס"ד דאיתא בזוה"ק פ' בלק דף קצ"ד דבלעם כיון שראה את פינחס פרח באוירא ואסתלק, חמא ליה פינחס דטאס באוירא והוה מסתלק באוירא מעינא, רמא פינחס קלא לבני חילא, אמר מאן אית דידע למפרח אבתריה דההוא רשע, דהא בלעם איהו חמו ליה דהוה טאס, ואז קם בריה דשבטא דדן דהוה שמיה צליה ונטל שלטנו דשליט על חרשין ופרח בתריה, וכיון דחמא ליה ההוא רשע, עבד ארחא אחרא באוירא ובקע חמש אוירין בההוא ארחא ואסתלק ואתכסי מעינא, כדין אסתכן צליה בההיא שעתא והוה בצערא דלא הוה ידע מה יעביד, רמא לי קלא פנחס ואמר מה דאמר, מיד אתגלי ההוא ארחא לצליה ועאל לגביה ונחתו תרווייהו קמיה פינחס, ועל דא אתמר יהי דן נחש עלי דרך דא שמשון, שפיפון עלי ארח דא צליה על ההיא ארחא דעבר אותו רשע, וכיון דנחת ההוא רשע קמיה פינחס, אמר לו רשע, כמה גלגולין בישין עבדת על עמא קדישא, א"ל פינחס לצליה תא וקטליה ולא בשמא קדישא דלא אתחזי האי לאדכרא עליה קדושה עילאה בגין דלא תיפוק נשמתיה ותתכליל במילין דדרגין קדישין ותתקיים ביה מה דאמר תמות נפשי מות ישרים, בההיא שעתא עבד ביה כמה זיני מותא ולא מית עד דנטל חרבא דהוה חקיק עלוי חוייא מהאי סטרא וחוייא מהאי סיטרא, אמר ליה פינחס בדיליה קטיל ליה ובדיליה ימות, כדין קטל ליה ויכיל ליה דכך אורחוי דההוא סטרא מאן דאזל אבתרהא בה ימות ובה תיפוק נשמתיה ובה תתכליל והכי מית בלעם וכו', עכ"ד בקיצור ע"ש

ובזה מובן הטעם שהוצרך הכתוב ללמד ולומר הרגו בחרב, שלא תחשוב שנתקיימה בו נבואתו שאמר תמות נפשו מות ישרים, אלא הרגו בחרב הידוע שהיה עליו צורת נחש מכאן וצורת נחש מכאן, כי הוא היה דבוק בקליפת הנחש בין בזה הגלגול בין בגלגול הראשון שהיה נקרא בשם לבן הארמי דגם באותו גלגול היה דבוק בקליפת הנחש, ולכך אמר לבן ליעקב אע"ה נחשתי ויברכני ה' בגללך, ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב שאמר בפרשת בלק על בלעם ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, כפעם על גלגול שלו, ובפעם על גלגול הראשון בהיותו לבן

ולכן אמרו בזוה"ק פ' בלק דף קצ"ד על בלעם אחר שנהרג, גרמוי כולה תתרקבו ואתעבידו כמה חויין מזוהמין מנזקי שאר בריין, ואפילו תולעתין דהוו אכלי בשריה אתהדרו חויין עכ"ל, והיינו טעמא מפני כי בשני גלגוליו היה דבק בנחש, וגם הוא לא נהרג אלא בחרב שחקוק עליו שני נחשים משני צדדין כנגד שני גלגולים אלו שהיה דבק בנחש בהם

ובזה מובן בס"ד, הטעם מה שקראו הכתוב בן בעור, דלאו על אביו מדבר אלא על קליפת הנחש שדבק בה ונחשב בן שלה, והיינו כי ידוע דהנחש יש לו ב' עורות, א' דבוק בבשרו, וא' פושטו מעליו בסך שנים ידועות וחוזר ומתהוה בו וחוזר ופושטו, נמצא יש לו ב' עור, ונרמז זה בשם בעור, תחלקנו לשתים וקרי בה ב' עור, דהיינו בן הנחש שיש לו ב' עור, ולכך הרגו בחרב הידוע שיש עליו צורת נחש

אמנם יש כאן מקום לחקור, כיון דאותו חרב היה ע"ז דאסורה בהנחה איך נהנו מאותו החרב להרוג בו אויב ישראל ואין לך הנאה גדולה מזו. ונ"ל משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, כי יש מפלה גדולה לסט"א אם יהרגו הקליפה בחרב שלה ע"ד מ"ש הכתוב חרבם תבא בלבם, ובזה תרצתי דבר נפלא הנמצא בגמרא דסנהדרין דף מ"א ע"א בדפוס הישן, ת"ר חמשה תלמידים היה לו אותו מסית וכו'. והדבר יפלא איך חכמי ישראל נטפלים להביא מקראות מן התורה לדרשם על שמות הבעלים ההם וכו', ורש"י ז"ל נרגש בזה וכתב תשובה בעלמא הוא מפני שהיו קרובים למלכות וכו' והוא דוחק, אמנם עכ"ז שכתבתי יתורץ היטב, כדי לקיים חרבם תבא בלבם שבזה יהיה הכנעה גדולה לסט"א וגבר ישראל

והנה מצינו ביהושע סי' י"ג שהוסיף הכתיב שם תיבת