עוד יוסף חי תרנז

ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. י"ל למאי איצטריך לאשמועינן הריגת בלעם פה, ועוד למה הוצרך לפרש שהוא בן בעור, ועוד קשא אחר שזכה להתנבאות טובה לישראל וזכה שתכתב נבואתו למה נהרג במיתה משונה ובחרב טמא ולא נתקיים בו ותהי אחריתי כמוהו. ונ"ל בס"ד, בהקדים מה שפרשתי בס"ד ע"פ הרבית הגוי לו הגדלת השמחה דכתיב לו בוא"ו וקרינן לא באל"ף, והוא דהטעם שזכה בלעם הרשע לנבואה שנתנבא על מעלות ישראל, וגם ניבא על מפלת עכו"ם האומות עמלק ואדום וכיוצא, ולא עוד אלא שנבואותיו נכתבו בתורה הקדושה עם נבואה של מרע"ה ולא נכתבו בשאר ספרי הנביאים או בספר בפני עצמו, ואיך זכה אותו רשע לכל הכבוד הזה הגדול. והטעם הוא ידוע שלא כבדו השי"ת בעבור עצמו אלא בעבור שעי"כ יהיו בטוחים בעיני האומות ביעודים הטובים אשר עתידין לקבל לעתיד, שכל האומות יודו בזה וגם יאמינו האומות במפלת העכו"ם שתהיה להם לעתיד, יען כי אע"פ שנתנבא מרע"ה וכמה נביאים במעלות ישראל שיהיה להם לעתיד ובמפלת העכו"ם, היו אומרים מי ניבא ומי דבר ביעודים הטובים של ישראל אנשים מנייהו ובהו, והם הפליגו ח"ו ביעודים הטובים לשמח בני אומתם, ומדעתם דברו ולא תהיה כזאת, ומי דיבר במפלת העכו"ם אנשי ישראל שהם שונאים אותם והפליגו בדעתם לשמח לב אנשי אומתם ולא תהיה כזאת, על כן נתן הקב"ה נבואות אלו על יד בלעם הרשע שהיה שונא את ישראל והוא אב וראש לכל האומות, והוא דאתא מיניה דאוה"ע מדבר ביעודים הטובים של ישראל ומפלת העכו"ם שונאיהם, הנה בזה לא יהיה פה לדבר תועה על יעודים הטובים של ישראל להכחיש אותם, וגם אין לכזב המפלה של העכו"ם, כיון דמנייהו ובהו מסהיד על נבואות אלו, והוא דבר במעלות ישראל לעתיד וביעודים הטובים שלהם יותר ממה שהגידו נביאי ישראל, ותא חזי מה נתנבא, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, ותרגומו הא עמא בלחודיהון עתידין דיחסנין עלמא, הנה בזה עקר את הכל, ועוד כמה יעודים טובים שאין להם ערך, ואחרי הגדות אלו שיצאו מבלעם מה נשאר להרהר על יעודים הטובים על ישראל, ומי יוכל להכחיש ולהכזיב אותם

נמצא בנבואת בלעם גדלה שמחת ישראל ובושו אוייביהם, כי על ידו נתאמתו כל יעודים הטובים שיש לישראל, וזהו כבודן של ישראל שלא יש מי שיוכל להכחיש ולערער ולהרהר אחר נבואה זו שיצאה מפי אדם נכרי הצורר ושונא אותם, ונמצא הגדולה הזאת שניתנה בנבואת בלעם שתהיה נכתבת בתורה עם נבואת מרע"ה לא בשביל כבוד עצמו של בלעם היתה זאת, אלא בשביל כבודו של ישראל, ובעבור זכותם היה כן, ולכן אין ראוי שתהיה השמחה על זאת לבלעם, אלא השמחה ראויה לישראל, כי בעבורם היתה זאת

ולכן עשה הקב"ה דבר לברר ענין זה שלא יהיה בלעם מתגדל ומתפאר בזה הזכות שזכה שיהיו נכתבים נבואותיו בתורה, והיינו כי דבר אחד בנבואתו שנתנבא על עצמו ותהי אחריתי כמוהו לא קיים הקב"ה דבר זה בבלעם עצמו אלא בגלגול הבא אחריו שהוא נבל הכרמלי שהיה גלגול בלעם, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל, אבל בלעם עצמו מת מיתה משונה בחרב של טומאה שהיה חקוק בה צורת נחש של ע"ז משני צדדיו, וכמ"ש בזוה"ק, וכאשר פרשתי בס"ד מ"ש הכתוב ואת בלעם בן בעור הכו בחרב שנקודה אות ח' של חרב בקמ"ץ, ולא בסגול בחרב, יען כל נקוד קמ"ץ מורה על דבר ידוע, כלומר בחרב הידוע הטמא שיש בו טומאת ע"ז ויצאה נפשו בטומאה עי"כ, ובהשגחה פרטית נגזר עליו בכך כדי שלא יתפאר בנבואתו לומר נביא לה' אני כשאר נביאי ישראל, ולא עוד אלא שנכתבה נבואתו בתורה עם נבואת משה אדון הנביאים, מה שלא זכו לזה שאר נביאי ישראל דעתה הקהה את שיניו ואמור לו, צא ולמד מאחרית שלך שנהרגת בחרב טמא ומיתה משונה ולא נתקיים בך ותהי אחריתי כמוהו, ואם היית אתה נביא ראוי מעצמך איך תמות מיתה כזו ובחרב טמא משוקץ בע"ז של נחש, על כן הסוף שלך מוכיח כי מה שהושמו נבואות אלו בפיך ומה שנכתבו בתורה לא היה זה בשביל כבודך, אלא בשביל כבודן של ישראל

ואמרתי בס"ד משל על זה, מעשה באחד מערי פ'רנכיה שהיה עם הארץ ומימיו לא הלך לבית הכנסת אלא רק לפרקים בשבתות ויו"ט בלבד, וכשהיה בא לבית הכנסת היה מתאחר עד שמגיעים הציבור בק"ש, ולכן אינו יודע במנהג התפילות של ישראל, ויהי היום וישא אשה אחת ספרדית, והיתה חכמה ויודעת ללמוד ולהתפלל, ויקח את אשתו עמו, ויבא לדור בעיר אחת מערי ספרד, ובשבוע הראשון שבא לעיר ההיא, ואמר ראוי שאלך בזה השבת לבית הכנסת וילך, ודרכם של קהל באותה העיר לישב בבית הכנסת על הספסלים, וכל אחד כתוב שמו על ספסל שלו, ויש להם היכל בצד אחד בבית הכנסת שקבוע ספסלים לאורחים הבאים מעיר אחרת ואין להם דירת קבע בעיר, ונזדמן כשנכנס זה לבית הכנסת קרא החזן פסוקי ה' מלך, וכיון שהתחיל החזן לומר ה' מלך קמו כל הקהל ועמדו על רגליהם כולם בבת אחת כנהוג, וכיון שנזדמן זה בכניסתו לבית הכנסת תכף ומיד, חשב שהקהל כולם קמו ועמדו מפניו לכבודו, והוא בכניסתו הלך וישב בהיכל האמצע שבו ארון הקודש שהוא מקום המשובח וראה ספסל הראשון פנוי, כי היה זה של הנשיא ועדיין לא בא ולכך ישב זה עליו, וכשישב גמר החזן הפסוקים הנז' ואז כל הקהל ישבו כולם, ובזה נתאמת אצלו כי הקהל עמדו לכבודו, בראותו כשנכנס עמדו כולם וכשישב ישבו כולם, והוא מימיו לא בא לבית הכנסת רק בשבת ויו"ט, ומימיו לא בא אלא אחר קדיש ברכו, ולכן לא ידע מנהגן של ישראל לעמוד בקריאת החזן ה' מלך וכו', ואם היה מזדמן זה ביום חול לא היה טועה לחשוב שקמו לכבודו, יען כי בחול אין יושבים הקהל אחר קריאת פסוקים אלו, אלא עד שגומרים ברוך שאמר שאז אחר שישב על הספסל עדיין הם עומדים עד גמר ברוך שאמר, ולכך לא היה טועה לחשוב שבעבורו עמדו, אך כיון שנזדמן זה בשבת שעמידתן קצרה שיושבים אחר גמר פסוקים אלו טעה לחשוב שבעבורו עמדו, כי ראה עמידתן היתה בכיוון כנגד שיעור הליכתו כי עמדו כשנכנס וישבו תכף כשישב

ואחר שישב שלשה רגעים על הספסל בא השמש ולחש לו באזנו שיקום מכאן כי הספסל הוא של הנשיא ושמו כתוב עליו ועתה יבא וישב עליו, ויוליך אותו לאותו ההיכל שיש להם בסוף היכלות של בית הכנסת יושבים האורחים הבאים מעיר אחרת, וזה בע"כ קם והלך לאותו היכל של האורחים, אך חרה אפו על השמש, ואחר שקם וישב באותו היכל בא הנשיא לבית הכנסת ויבע האיש הזה לראות איך קמים הקהל לכבוד הנשיא, וירא כי לא עשו לנשיא רביע מן הכבוד, כי מפניו קמו כולם בבת אחת ולא ישבו אלא עד שישב, אבל בפני הנשיא היו קמים בני אדם אשר יתקרב אצלם ואח"כ יושבים תכף, באופן שהיו זה קם וזה יושב עד שיגיע הנשיא למקומו, ועוד בפני הנשיא לא קמו אלא אותם שעבר הנשיא מן צד שלהם, אבל מפניו קמו כל היושבים בבית הכנסת בארבע רוחות, וישמח עתה יותר על ריבוי ותוספת הכבוד שעשו לו, ולא עשו כן לנשיא

וכשיצא מבית הכנסת ובא לביתו, ספר לאשתו ויאמר לה היום הזה זכיתי לכבוד ולחן גדול