עוד יוסף חי תרנו

פסוק וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, כי כאשר נחלש חלק החצוניות יתחזק כח הפנימיות וזהו ענין יחליפו כח, וכן פרשנו על מאמר הרוצה שיחיה ימות, ר"ל הרוצה שיחיה חלק הפנימיות ימית לחלק החיצוניות ע"י תענית, כי על ידי המעטה וחולשה של חלק החצוניות לא יקבל זה החלק עכרירות, ואז ממילא חלק הפנימיות של זה האיסר נדבק ונקשר עם נפש המשכלת ומקבל ממנה זכות וטהרה

ונודע מ"ש באבות פרק ג' נדרים סייג לפרישות, והכונה ע"י הנדרים שנודר לש"ש הן באכילה ושתיה, הן בשאר הנאות הגוף בזה עושה הפרשה והבדלה לדם הנפש מן עכרירות החומר שבגוף וקושרו ומדבקו בנפש השכלית, וז"ש איש כי ידור נדר לה' בעניינים שהם סוג סור מרע, שנודר בהם לש"ש, או השבע שבועה בעניינים שהם סוג ועשה טוב, וכונתו בזה כדי לאסור אסר על נפשו, דהיינו שיעור איסר התחתון של דם הנפש אוסרו וקושרו על נפשו, היא נפש המשכלת הידועה צריך להזהר שלא יחל דברו, אלא ככל היוצא מפיו יעשה, כי נדרים אלו הם סייג לפרישות שנפרש ונבדל דם הנפש מן עכריריות החומר שבגוף ונקשר ונאחז בנפש השכלית, ומזדכך ונטהר על ידה

ובזה פרשתי בס"ד מאמר הגמרא דברכות דף כ"ח ע"ב, א"ר תנחום אמר ריב"ל כל המתפלל צריך שיכרע עד שיפקפקו כל חוליות שבשדרה, עולא אמר עד כדי שיראה איסר כנגד לבו, ופירש רש"י שני קמטים אחד מלמעלה ואחד מלמטה וכאיסר רוחב בשר באמצעי ע"ש. ואמרתי כי רבנן רמזו לפי דרכם דבר אחר בדברים אלו, והיינו שרמזו בי"ח חוליות שבשדרה על י"ח דנרים שהם שיעור דם הנפש, כמ"ש הרב נ"ב ז"ל, ולי"ח דנרים שיעור דם הנפש קרי להו ריב"ל בשם י"ח חוליות שבשדרה, כי בדם הנפש תתנוצץ ותתעורר התאוה והחמדה, וצריך שבזמן התפלה יסתמו צנורות חלקים של דם הנפש שלא לקבל עכריריות של החומר שבגוף בתאוה וחמדה, כי כיון שנסתמים הצינורות של חצוניות דם הנפש מלקבל עכרירות החומר שבגוף, אז נפתחים צנורות הפנימיות של דם הנפש לקבל זכות וטהרה מן נפש המשכלת, ולא יהיה להם תאוה וחמדה הבליים. ועולא סבר דדי להם בזכוך האיסר האחרון והתחתון של דם הנפש בלבד, כי כיון שזה נבדל מן העכרירות של החומר שבגוף אז יזדכך הוא מן נפש המשכלת, וכל חלקי דם הנפש שהם תל"ב איסרים שהם שיעור י"ח דנרים הם מזדככים עם זה האיסר שכולם מקבלים הזכוך מנפש המשכלת בדבוקם בה, ולז"א כנגד לבו ששם הבינה ומשם יוצא ונעשה התיקון של דברים, כי הכל תלוי ונעשה ע"י כונת הלב

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. נ"ל בס"ד יש אדם מוציא דברים מפיו בתפלתו בטעות ששואל דבר שהוא רע לו, כמ"ש חז"ל במדרש באחד שהיה הולך רגלי במדבר והיה עיף מאד ויתפלל לפני הקב"ה שיזמין לו חמור לרכוב עליו, והיה צריך לבקש תזמין לי חמור שארכוב עליו, אך טעה ואמר תזמין לי חמור שירכוב עלי ונעשית שאלתו תכף, שנזדמן שר אחד רוכב על אתונו והלך אחריה עיר קטן וימצא זה האדם הולך רגלי ויאמר לו הנה עיר זה קטן הוא וטרח בהליכה תרכיבהו על כתפך ותביא אותו עמי לבית, ויען האיש ויאמר אני עתה התפללתי שיזדמן לי חמור שארכב עליו ולא שהוא ירכב עלי ולא ידע שכך התפלל שירכב עליו החמור ולא הרגיש, וכל זה יזדמן באנשי דעלמא, אבל ברצות ה' דרכי איש, אע"פ שמוציא דברים מפיו לרעה הקב"ה יהפכם ויסדרם לטובה ויתקנם

וכן שמעתי מספרים באחד תם עם הארץ שאינו יודע אפילו פירוש המילות של פסוקים ושל תורה ואינו יודע להתפלל, וחננו השי"ת בעושר וברבוי בנים שיש לו יותר מעשרה בנים זכרים וכולם עומדים לפניו בליל שבת ומברך אותם והוא אינו יודע אפילו פסוק אחד של ברכות לברכם בו, וכשהולך לבית הכנסת אינו אוחז המחזור בידו, כי אינו יודע אפילו צורת האותיות, ורק היה בבית הכנסת שהוא נכנס שם אחד שיש לו קול ערב, והוא מתחיל מפרשת העקידה עד פסוקים של ה' מלך לאומרם בקו"ר בבית הכנסת כנהוג, והש"ץ יתחיל מן ה' מלך, והיה זה האיש המתחיל בכל יום בקו"ר קורא פרק איזהו מקומן בניגון ובמתון, ובכל הלכה עושה ניגון חשוב בסיומה, ובפרט בסיום הלכה של אלו ואלו נשרפין בבית הדשן, היה אומר סיום זה בקול רם ונעים ביותר, והיה דרכו להאריך בניגון ה' תיבות אלו יותר משאר סיום ההלכות, וזה שהוא עם הארץ שאינו יודע פירוש המילות חשב לומר למה באלו החמשה תיבות מאריך יותר ועושה ניגון יותר, אלא ודאי כי אלו החמש תיבות ברכות גדולות הם ומברך את כל הקהל בהם, ולכך מגביה קול בהם להשמיעם את הצבור. וברוב הימים קלט חמשה תיבות ונתלמד לאומרם בע"פ, ובחושבו שהם ברכות היה בכל ליל שבת מניח ידיו על ראש בניו והיה קורא על כל או"א דברים אלו של אלו ואלו נשרפין בבית הדשן, והנה נזדמן בליל שבת אחד נתאכסן בביתו של זה אחד ת"ח וראה את מנהגו שהוא מצפצף על ראש כל או"א דברים של אלו ואלו נשרפים בבית הדשן, וחרד החכם חרדה גדולה וצעק ויאמר לו מה אתה עושה עם בניך לקללם בליל שבת ותביאם לשריפה בבית הדשן. ובליל שבת הגידו לאותו חכם בחלום, ויאמרו לו לא טוב עשית שבטלת אותו ממנהג, כי הוא אומר לפי תומו, וכיון שהקב"ה אוהב אותו לוקח אותיות של חמשה מלות אלו ועושה מהם צירופים אחרים של ברכות, כי השי"ת יתקנם בחסדו, ועל כיוצא בדבר זה נאמר ודגלו עלי אהבה, דאע"פ שהוא מדלג אותיות או תיבות, שבזה תשתנה משמעות הדברים ותתהפך מטוב לרע, עכ"ז הם אהבה שיהיו נשלמים ונתקנים בסדר נכון, ע"כ

נמצא יש צדיק שעושה הקב"ה עמו חסד, דאע"פ שהוא מוציא מפיו דבר רע יתקנהו השי"ת וישלים חסרונו או יסדרהו בצירוף לטובה, אך לא כל אדם זוכה לחסד, שאם יהיה אותו אדם עצמו מייקר הדבור שלו ואינו מחללהו, אז מדה כנגד מדה, גם הקב"ה מייקר דבור שלו לתקנו מרעה לטובה שעושהו צרופים אחרים שהם לטובה, ואם האדם מחלל כבוד דבור של עצמו לא יתקן הקב"ה כבוד שלו אלא יהיו כמו שהן ופועלים כפי משמעותם, וז"ש לא יחל דברו, ר"ל אם האדם נזהר לייקר דבור שלא יחלל אותו, יזכה לחסד זה, שכל דבר היוצא מפיו אע"פ שהוא לרעה, יעשה אותו הקב"ה, כי יעשה, ר"ל יתקן כמו ובן הבקר אשר עשה, וכן לא עשה את שפמו שהוא לשון תיקון, כי הוא יתברך בחסדו יתקן את הדבר היוצא מפיו

אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. נ"ל בס"ד, דידוע שם יוה"ך הרמוז בס"ת כי מלאכיו יצוה לך הוא מסוגל לשמירת הדרך, לכן נהגו המלווין לומר לההולך בדרך יחיד ורבים הלכה כרבים, ומכוונים ר"ת הלכה זו בשם יוה"כ, ועוד יש שם כלך שהוא ג"כ מסוגל לשמירת הדרך, ורמוז באות כ' של כי ואותיות ל"כ של מלאכיו, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל, ושני שמות אלו עולין קי"א כמנין אותיות אל"ף, וז"ש אלף למטה אלף למטה רמז לו להמשיך לכל מטה השפעה של שמירה מן שני שמות אלו שמספרם אל"ף, ואז עי"ז לכל מטות ישראל ראויים ואינם ראויים תשלחו לצבא באין שטן ואין פגע רע, ולז"א כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו, כי דוד הע"ה היה צריך יותר לשמירה משני שמות אלו מפני כי היה לו מלחמות תמיד: