עוד יוסף חי תרנב

פעור ובזנות הנה הם הארס שהוא הזוהמה שהיתה בהם הציקו והטילו אותה בישראל כדוגמת הנחש שנושך ומטיל ארסו בקרב האדם, ולכן היה ענשם קשה ומר

וז"ש צרור את המדינים, ר"ל על מצרים שהצירו לכם בעינוי קשה צויתי אתכם אל תתעב מצרי ועל המדינים אני מצוה אתכם צרור את המדינים, וגם עוד המצריים ההרג שהיה בגופם במכת בכורות היה על ידי ועל ידי מלאך, אבל על המדינים אני חומר והכיתם אותם בידי אדם כצאן לטבח, ואם תאמרו מה טעם יש בדבר הזה אדרבה ראוי להיות להפך, הנה הטעם הוא כי אלו המדינים צוררים הם לכם, כלומר לפנימיות שלכם שנתכוונו לטמא את הנפשות שלכם ולא את הגופים שהם חצוניות שלכם אלא אדרבה הטיבו לגופים להשביעם תענוג והנאה, ופירש במה היתה הצררות לנפשות ואמר בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור זה עון ע"ז, ועל דבר כזבי זה עון הזנות. ואמר בנכליהם כאלו אמר בנכתיהם אשר נכתו אתכם, כי ידוע דאות למ"ד יתחלף באות תי"ו באותיות דטלנ"ת, ועל כן אל תקרי בנכליהם אלא בנכתיהם, ואל תקרי אשר נכלו אלא אשר נכתו שהוא ענין נשיכה, כמו נכתה ובטשה בברכות דף צ"ו, וכן לא תשיך לאחיך תרגומו לא תינכתיניה, וכן אמרו בגמרא נשך נכית ושקיל מיניה, וכמ"ש בערוך וכן כאן יהיב טעמא משום דעשו לכם נשיכה של נחש, דנכית ומטיל ארם. ועוד י"ל צוררים עולה מספר צרור טמא, פירוש הם לכם כמו צרור מלא ארם טומאה, ולכן נענשו על דבר זה עונש קשה

ועוד נ"ל בס"ד ענין הערמה שעשו להם בדבר זה דקאמר בנכליהם אשר נכלו לכם כי ניכול הוא לשון ערמה ותחבולה, ורבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, פירש יפה ענין הערמה מה היה, ואנא עבדא נ"ל ע"פ מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בשמחת הרגל של ההגדה בסוף בהמ"ז דף פ"ו בשם הרב יעקב ששון ז"ל כונת הכתוב בפרשת בלק ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחיו לאלהיהן ויצמד ישראל לבעל פעור, דידוע עבודת פעור היתה להתריז בפני ע"ז כמוהם יהיו עושיהם, וישראל היו אוכלי המן והיה נבלע באברים ולא אפשר לעשות כמעשיהם, דמעלנא אית להו ומפקנא לית להו, וא"כ לא מצו לעבוד לפעור כדרך עבודתו, על כן הנה אלה רשעים הפקירו בנותיהם וילמדום שתהיה הבת הארמית מסיתה לאיש ישראל לאכול עמה זבח רשעים תועבה, וכשאכל מזבחי מתים הרי הוא מוכן לכלבים לעבוד עבודת פעור וזש"ה ותקראנה לעם וכו' ויאכל וכו' ויצמד לבעל פעור כי מתוך אכילתם הן בעון עבדו לפעור כפי עבודתו עכ"ל ע"ש. נמצא זאת היא הערמה והתחבולה שעשו להם כדי להחטיאם בעבודת פעור להאכילם תחלה מן מאכלם כדי שיהיה לו מפקנא ואז יכולים לעבוד את הפעור. ולולי תחבולה זו לא היה אפשר לקיים עבודתו של פעור דאין להם להוציאו אליו, ולז"א בנכליהם אשר נכלו לכם באכילת המאכלים שלהם על דבר הפעור כדי שיהיה נעבד כפי עבודתו בארחו ומנהגו ומשפטו

ונ"ל בס"ד בתיבת בנכליהם על האוכל כי נו"ן של בנכליהם תתחלף בא"ת ב"ש טן ים כל באות טית ואות ט' תתחלף באותיות א"ט ב"ח באות א' ובזה תיבת בנכליהם נעשית באכליהם, וזהו באכליהם אשר נכלו לכם בו להאכילכם ממנו כדי שתוציאו רעי ותעשו בזה עבודת פעור

לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבו נחלתו. נ"ל בס"ד, דידוע שהתורה נקראת טוב, דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם, וכמה טעמים נאמרו בזה, וכתבנו במ"א הטעם שנקראת טוב, מפני כי שכר התורה בעוה"ז ישתלשל על ידי שם אהו"ה שמספרו עולה טוב, מפני כי שם אהו"ה הוא סוד גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, ולכן נרמז בר"ת את השמים ואת הארץ שהוא ר"ת אהו"ה, וידוע דע"י עסק התורה קיימים השמים והארץ, כמ"ש רז"ל ע"פ אם לא בריתי (התורה) יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ולכן שפע שכר התורה ישתלשל ע"י שם אהו"ה שהוא מספר טוב, ולכך התורה נקראת בשם טוב, וידוע ששם זה של אהו"ה הוא בדעת ולכן כתיב בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים

והנה ידוע כי כל שם יש בו צנורות כפי מספר אותיות שלו, ולכן שם אהו"ה שהוא בדעת צריך שיהיה בו י"ז צינורות כמנין טוב וכמנין השם הזה, וחקרנו במ"א אלו הצנורות והחדרים של השם הזה שהוא בדעת שהם עולים מספר י"ז כמנין אותיות השם הזה איך יחלקו אותם הנפש והגוף ששניהם עוסקים בתורה, אם נאמר הנפש תקח מחצה והגוף מחצה הנה אין מספר הי"ז נחלק לחצאין כי ידוע דאין הצינור נחלק למחצה אלא צריך שיהיה האחד היתר כולו אצל הנפש או כולו אצל הגוף, ומי יקח זה היתר דא"א לומר שיקחו הנפש שמונה וחצי והגוף שמונה וחצי דאין חולקין הספירה והצנור לחצאין, וכמ"ש רבינו ז"ל בשער טעמי המצות בפרשת לך בענין שתות ואונאה וכו' ע"ש, ואם נאמר שתקח הנפש שני שלישים והגוף שליש גם בזה א"א שיתחלק מספר הי"ז לשלשים בשוה, כי ישאר שנים יתרים ומי יקח הנותר, ואם נאמר תקח הנפש שלשה רבעים והגוף רביע ג"כ א"א להיות כן כי ישאר אחד יתר ומי יקח היתר, גם אם נאמר הגוף לא יקח כלום והנפש תקח הכל ג"כ לא יתיישב הדבר הזה לנכון יען כי ידוע כי הנר"ן בכל אחד מהם יש ג' חלוקות של נר"ן, ולכן אפילו אדם שיש לו נפש בלבד מוכרח שיהיה בנפשו ג' מדרגות והם מדרגה התחתונה נקראת נפש דנפש והעליונה ממנה נקראת רוח דנפש, והעליונה על כולם נקראת נשמה דנפש ואלו א"א שיקחו השכר בשוה אלא הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו, וא"כ חזרה הקושיא לדוכתא איך שלשה אלה יחלקו את י"ז הצנורות והחדרים הנז' כיון דמספר הי"ז א"א להתחלק

וליישב הדבר הזה בס"ד אזכיר משל אחד, מעשה שהיה בערביים שאדם אחד ערבי יש לו שלשה בנים, והנחיל לבניו שבעה עשר גמלים, וצוה בעת מיתתו שלא ימכרו את גמליו אלא יחלקו אותם כמו שהן בחלוקה זו שהבכור יברר תחלה ויקח לעצמו מחציתם והשני יברר אחריו ויקח שליש, והבן השלישי יקח חלק תשיעית, כך היתה הצואה שלו, ואחר שמת טען הצעיר שצוואה זו היא בטלה יען כי מספר השבעה עשר א"א שיתחלק למחצית ולשליש ולתשיעית, יען שהם אינם רשאין למכור גמלים שנים או שלש ויחלקו המעות, כי כן צוה אביהם שיחלקו הגמלים חיים כמו שהן, וזה א"א להיות במספר השבעה עשר, על כן מוכרח לומר שאביהם לא היה שפוי בדעתו ואין ממש בצוואה זו ובטילה היא ויחלקו הגמלים בשוה, והבכור טוען צריך לקיים דברי הצוואה, כי ראו הכל שהיה שפוי בדעתו היטב בעת הצוואה עד רגע מותו, ובעודם נבוכים בדבר זה אומר ככה וזה אומר ככה, בא ערבי אחד אצלם רוכב על גמל, ויאמר להם זה הגמל של אביהם הוא ונתנו לו בחייו על תנאי שאחר מותו יביאנו לבניו וישתמשו בו עם שאר הגמלים שבידם, וככה יעשו הבן הבכור יקח כל הגמלים וגם הגמל הזה וישתמש בהם לבדו חודש ימים, ואחר חודש יברור חלקו ויקח מן הגמלים כפי מה שכתוב בצוואה, וימסור שאר הגמלים כולם ביד אחיו השני, וג"כ הוא ישתמש בכולם חודש ימים, ואח"כ יברור מן הגמלים חלקו המפורש בצוואה וימסור השאר ביד אחיו השלישי וישתמש בהם חודש ימים