עוד יוסף חי תרנא

המדינית ולא לימא אשר הוכה. ונ"ל בס"ד, כי בהכאתו נעשה לו שתים רעות, אחד מצד סילוק נפשו שנהרג, ואחת מצד בזיונו, שלא נהרג כדרך הנהרגים אלא בבזיון עצום מאד כי עניינו דומה למעשה שהיה באחד שראה דלת של בית אחד פתוח ונכנס שם ולא מצא בעה"ב בתוכו, וירא כתונת אחת של משי יקרה מאד, ויחמוד אותה ויפשיט את בגדיו וחלוקו כדי ללבוש אותה הכתונת על בשרו, ועליה ילבוש חלוקו ושאר בגדיו, וכונתו כדי שתתכסה הגניבה בבגדיו כשיצא מן הבית, ולא תהיה גלויה לעיני הרואין בצאתו משם ולא ידעו שהוא מוציא משם כלום, והנה אחר שפשט כל בגדיו והיה ערום ממש, פשט ידו על כתונת היקרה ההיא ויאחז בה ללבשה על בשרו, ובעודנה בידו נכנס בעל הבית לביתו, וימצא הכתונת בידו וידע כי גנב הוא שבא לגנוב הכתונת, ותכף תפס אותו בעודו ערום והכתונת בידו והוציאו חוץ ומסרו ביד אנשי הממשלה שקורין פולי"ס שהיו עומדים בחוץ כי גנב הוא, והם הובילו אותו לבית המשפט בעודו ערום והכתונת על כתיפו ונשפט בבית המשפט בהיותו ערום ממש, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, שזה היה קשה עליו יותר מן ימים של המאסר שחרצו עליו בעבור הגניבה

וכן זה איש ישראל שהיה אדם חשוב ונכבד ולובש לבוש חלוק הנפשיי של קדושה כראוי להיות לנשיא ישראל, וכשקרב אל המדינית לטמא עצמו בה, נפשט מעליו חלוק הנפשיי הקדוש שהיה לובשו, שנתן עיניו ללבוש בגד הטמא מצד הסט"א הבא לו מבעילתו הארמית ההיא, וכאשר שכב עליה נשאר ערום מחלוק הנפשיי, וגם הוא ערום היה מחלוק הגשמיי וכל בגדיו, כי בודאי היה בועל כשהוא והיא ערומים לגמרי, ובא פינחס ודקר את שניהם ברומח בעודם ערומים והוציאם מן האהל דקורים ומחוברים זע"ז ברומח, ונראו כן לעיני הכל עד שהביאם לפני מרע"ה והסנהדרין היושבים באהל מועד, ומן השמים נעשה נס שלא מתו ונשארה נפשם בקרבם כדי שלא יטמא פינחס, וכדי שידעו הכל שדקרם בשעת מעשה קודם שפירש ממנה, אוי לאותה בושה ולאותה כלימה שהיתה לאותו איש ישראל שהוליכו ערום ממש מבית ומחוץ לעיני כל רואיו, שראו אותו מעורה ודבוק עם אותה נכרית ככלבים הנזקקין זע"ז ברה"ר ברחובות העיר, ומאחר שעודנו לא מת, היה קשה עליו צער הבושה הזאת יותר מן המיתה נמצא שתים רעות עברו עליו בהכאה זו, אחת היא הכאה שמת בה, ואחת הכאה שהביא לו צער מר וקשה על הבזיון כאמור, ולז"א ושם איש ישראל המוכה בהכאת המות שמת ונאבד מן העולם, אשר הוכה עוד בהכאה אחרת בהיותו קשור ומעורה ודבוק את המדינית, שעדיין לא מת אלא נפשו בקרבו, ורואה את בזיונו כאשר ראה אותו הגנב שנשפט על גניבתו בעודו ערום, ויהי לשחוק ולשמצה לעיני כל רואיו ב"מ

ועוד נ"ל בס"ד אומרו ושם איש ישראל המוכה, דידוע מ"ש הרב הקדוש מהר"ש אסטרפולי זלה"ה, דקליפה של הזנות נקראת לר"י, וז"ס הכתוב ותזני על שמך, דאותיות הקודמות לאותיות שמך הם לר"י, וזהו ותזני על שמך, ר"ל בכח קליפת לר"י הרמוזה באותיות הסמוכות לאותיות שמך עכ"ד, ויש לרמוז זה בשם זמרי, כי ראש וסוף שמו ז"י מספר טוב, ויש באמצע אותיות רם שהם מספר לר"י, שאם תעשה מן מ' אותיות ל"י יהיה צירוף לר"י, לרמוז ששם קליפת הזנות שהיא לר"י שלטה בו ופסקה חלק הטוב שלו שנעקר מן עולם שכולו טוב, ונמצא שמו מורה על טומאת העבירה שלו אשר הוכה עליה, וז"ש ושם איש ישראל המוכה, הנה השם שלו מורה על אשר הוכה את המדינית שנפסק מן טוב עוה"ב כי קשורה עמו ככלב, וכמ"ש רז"ל ע"פ לשכב אצלה להיות עמה, ופירש מה היה שמו שבו רמוז הכאה זו הנוגעת לנפשו ואמר שמו זמרי, שבאותיות אלו נרמזה העבירה שהוכת בה בנפשו

צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור. י"ל למה אצטריך לומר צרור את המדינים מאחר שאומר והכיתם אותם, ומה יש צוררות טפי מהכאה שהיא הרג, גם אומרו צוררים לכם, הול"ל החטיאו לכם, ולמה מכנה הפתוי בלשון צוררות. גם למה כינה חטא פעור בלשון התנכלות. ונ"ל בס"ד, כי ישראל כשהיו במצרים הצרו להם כמה שנים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, גם שחטו ילדיהם ושקעום בבנין. ועכ"ז מצינו שצוה השי"ת לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, הרי צונו שלא נצר להם ולא נשנאם. גם עוד מצינו אפילו מכת בכורות שהוכו המצריים במצרים באו להם בדרך כבוד שבא להם ע"י גבורתו יתברך ולא צוה שיקומו ישראל עליהם ויהרגום כאיש אחד דודאי אין מעצור לה' לתת הצלחה וכח לישראל לעשות כן למצריים ומהם לא יחסר אחד, ואילו מדין שלא שעבדו בישראל ולא הרימו יד עליהם צוה השי"ת לצרור אותם עד עולם, וגם שמכותם תהיה ביד ישראל ממש שילכו עליהם וישחטום כצאן לטבחה ולא שלח השי"ת מלאך להכותם כאשר עשה במכת בכורות אשר מהם הוכו ע"י מלאך, והטעם מפורש בדברי רז"ל כי המצריים לא הרעו להם אלא בגופם ולא החטיאום לטמא נפשם, משא"כ מדין טמאום בעון ע"ז של פעור, וגם בזנות, וכמפורש בדברי רז"ל, ואנא עבדא ארחיב בס"ד הטעם שיש בין אלו לאלו, והוא כי בצער של השעבוד והיסורין שעשו המצריים לישראל הרויחו ישראל ריוח גדול עצום ורב, והוא שכל זוהמת הנחש שהיתה דבוקה בישראל משכו אותה המצריים ונעשו ישראל נקיים זכים וברים עד גדר שנתעלו ונטהרו ונתקדשו שיהיו יכולים לשמוע דבר ה' נבואה בהקיץ מעין נבואת מרע"ה על הר סיני, וכל זה לא היה אפשר להיות אלא רק ע"י עינוי ורוב עבודה שעשו להם המצריים במצרים שהיתה כור הברזל, וכאשר האריך בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל באורך בריש פרשת שמות, שפירש שם טעם סיבת גלות מצרים שהיה קשה מאד בחומר ובלבנים וכו' ע"ש. וא"כ לפי"ז טובה עשו לישראל בקושי השעבוד, וגם בשחיטת ילדים ובשקיעתם בבנין, משא"כ המדינים אדרבא הם הטילו זוהמה קשה ומרה בישראל בחטא שהחטיאום וחטאו את נפשם, וזה הרע שעשו להם היה קשה לפניו יתברך יותר מכל רע ונזק שבעולם, ולכן עונש המדיינים היה גדול ועצום מאד, דאע"פ שהוכו לא נתכפר להם עונם זה אלא צוה השי"ת לישראל שיצררו אותם תמיד

ואומר משל על זה הוא המשל אשר הובא בספר דביר, והוא כי אמר הנחש לעלוקה, הלא אחותי את, כי אומנות אחת לנו לנשוך בשר האדם, ומדוע לא ימודו בני האדם לשנינו במדה אחת, כי הנה אותך יקנו בדמים ויאספו אותך אל בתיהם באהבה, ואת הנחש כל מוצאו ירוץ את גולגלתו, ותען העלוקה ותאמר לו, אע"פ ששנינו נושכים בשר האדם, עכ"ז לא דרך אחד לשנינו, כי אני מוצצת מן ארס שלהם אל קרבי, אך אתה תצוק מן ארם שלך אל קרבם ותלהט את דמם בארסך. ע"כ המשל אשר הובא שם

וכן הוא הנמשל כאן ממש, כי המצריים אע"פ שנשכו בשרם של ישראל בעינוי קשה ומר, עכ"ז בזה העינוי הקשה משכו הזוהמה שהיא הארס שהייתה בקרבם, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל שלא היה אפשר להסיר ולהעביר הזוהמה מקרבם ולטהר אותם לגמרי, אלא רק ע"י עבדות ועינוי שעשו להם בקושי עצום, כי לכן נקראה מצרים בשם כור, כי בכור יהיה הזהב מזוקק ונקי, והם נעשו דוגמת העלוקה ממש, אבל המדיינים שהחטיאו את ישראל בע"ז של