עוד יוסף חי תרמה

בלעם. י"ל מלת פה ללא צורך, ועוד גם מ"ש וישבו שרי מואב עם בלעם ללא צורך, דהא אמר בתר הכי ויקם בלעם בבוקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם, משמע דלנו שם בלילה ולא הלכו לארצם, קודם הלילה, ואמאי הוצרך לומר וישבו שרי מואב עם בלעם. ונ"ל בס"ד, דידוע שבלעם כשהיה מגיד נסתרות ברוח הטומאה היה מטמא עצמו בבעילת אתונו, כמ"ש רז"ל בגמרא דסנהדרין פרק חלק, וכל ידיעתו להגיד עתידות היא מכח הסט"א, אך להיות שיש בו ניציצות טובות מן הבל, זכה לנבואה שידע עתידות מצד הקדושה, ודבר עמו מלאך האלקים, ואלו שרי בלק ושאר העולם היו יודעים שהיתה השגתו וידיעתו מצד הטומאה בלבד, והיו יודעים שהוא מטמא עצמו בבעילת אתונו, כדי שתחול עליו רוח טומאה ויתנבא מכח הטומאה, ואין יודעים שיש לו השגה וידיעה מצד הקדושה ג"כ על ידי מלאך האלקים, ולכן הודיע להם עתה על השגה זו שיש לו, באומרו להם והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' עמי, אך חשב שבודאי לא יאמינו לו בדבר זה שידבר ה' עמו, וישיג נבואה מצד הקדושה מאחר שהכל יודעים שנבואתו מקבל אותה מסטרא אחרא בכח הטומאה, ולכך היה מוכרח לבעול את אתונו תחלה, כדי שתחול עליו רוח טומאה ויתנבא, ואיך יאמינו לו בדבר זה שאומר כי ה' דבר עמו, על כן רצה להשכיבם אותה הלילה בחדר משכבו אצלו, ולא ילינו בחדר אחר שבחצרו, כדי שיראו בעיניהם, דאינו קרב בלילה אצל אתונו, ולא בועל אותה כדי שתשרה עליו רוח טומאה, דהא הם ישנים עמו והוא אינו יוצא מחדר משכבו אלא עד הבוקר, עד שישיב להם דבר מה שנראה לו ע"י המלאך מסטרא דקדושה, ולז"א לינו פה הלילה, פה דייקא, ר"ל בחדר משכבי שאני שוכב, ולא תזוזו ממני, ובזה יתברר אצלכם כי והשבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' עמי, שאקבל דברי הנבואה מסטרא דקדושה, דהא האתון אינה עמי ואתם שומרים על זה, ולכן עשו כאשר אמר, ולא יצאו מחדרו לשכב בחדר אחר, אלא וישבו שרי מואב עם בלעם עמו בחדרו, ולא זזה ידם מתוך ידו, עד שקבלו דברי תשובה ממנו בבוקר

ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם. י"ל למה עתה בפעם ראשנה לא הרשהו שילך, ואח"כ הרשהו. ונ"ל בס"ד גם בפעם ראשנה הרשה אותו, אך הוא לא הבין כי הוא אמר בתחלה ועתה קבה לי אותו, והשיב לו אלקים לא, כלומר על דבר זה שאמר לך קבה לי אותו לא תקוב, אבל תלך עמהם, דמלת לא אינה דבוקה עם תלך עמהם, והוא כמ"ש הרב אברבנאל, אם השרים הסכימו אני לא אברח, שפירש דבריו, ר"ל אם השרים הסכימו אני לא אסכים, אלא אברח מן העיר, וכנז' במעשה שהובאה בספר עומר השכחה ע"ש

לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה. נ"ל בס"ד, דאיתא במסכת ע"ז דף י"ב ת"ר לא ישתה אדם מים בלילה מפני סכנת שברורי. ואי צחי למשתי נימא שברור"י ברור"י רור"י ור"י ר"י י', ופירש רש"י ז"ל שד הממונה על מכת סנורים שמו שברורי, וכששומע השד המעטת אותיות שמו אות אחר אות בורח ע"ש, וידוע מכלל הן אתה שומע לאו, דאם יוסיפו באותיות השם פעם אחר פעם, שמרבין אות אחר אות מתגבר בעל השם. והנה כאן א"ל בלק לכה נא קבה לי את העם הזה, וקבה הוא לשון המעטה, וכמ"ש באה"י קב לשון מארה והמעטה, ע"ד לא קבה אל עכ"ל, וכן הוא בדברי חז"ל שאמרו משנת ראב"י קב ונקי, והיינו קב ר"ל מעט וכנז' בערוך ז"ל, על כן י"ל מ"ש לו קבה לי את העם הזה, רצה ממנו שיזכיר שמם בדרך המעטה והקטנה, כמו שברורי הנז"ל שיזכיר שם שברורי בדרך הקטנה, וכן כאן שיאמר שם ישראל בדרך הקטנה שהוא ישרא"ל שרא"ל רא"ל א"ל ל', ובזה יחלש כוחם לפי דעתו, כי כוחו של אדם באותיות שמו, וז"ש קבה נא את העם הזה, כלומר תעשה הקטנה והמעטה בשמם שבזה אתגבר עליהם, ואז מדבריו מובן ממילא להגביר את מואב ע"י שיזכיר שמם להיפך, שיאמר מ' מ"ו מו"א מואב, שבזה יהיה תגבורת למואב, ולכן אחר שא"ל קבה לי את העם הזה, שרמז לו שיזכיר שם ישראל בדרך הקטנה והמטטה כמו ענין הזכרת שברורי הנז"ל, לזה א"ל בלעם דבר זה שאתה מבקש ממני לעשות קטנה, ר"ל הקטנה בשמם כמו שברורי, או גדולה, ר"ל הגדלה בשם מואב כדי להגביר אותם לא אוכל לעשות בלתי רשות ה' אלקי, דגם בדבר זה צריך אני ליטול רשות מה' אלקי. ועוד פרשתי בס"ד ביאור בפסוק זה לקמן בפרשת כי תצא בפסוק לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה ע"ש

ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה. י"ל תיבות נא בזה הוא לשון יתר, ודי לומר שבו גם אתם הלילה. ונ"ל בס"ד, כי היה מתפאר בעצמו שהדיבור בא אליו בקול גדול, וא"ל בפירוש שבו האזן שלכם, כלומר תטו האזן לשמוע הדבר שידבר עמי, והתורה רמזה תיבת האזן שאמר להם בשתי תיבות אלו שהם נא בזה, כי אותיות נא בתוך אותיות זה הוא צירוף האזן, ובבוקר כשאמרו לו לא שמענו, אמר להם א"כ אין אתם ראויים לשמוע

אל נא תמנע מהלוך אלי. נ"ל בס"ד רצה מבלעם שיעקור אות מ"ם ויתן אותה אליו, ויהיה אצל בלק אותיות בלקם, שהם סופי שמות אברהם יצחק ישראל יעקב, ויהיו סדורים אצלו מתתא לעילא כסדר בלק"ם. ובזה יתגבר ח"ו על ישראל, שהם זרע האבות, מאחר שעיקר אותיות של שמותם נמצאים אצלו, כי ידוע שהסט"א תחשוב הסוף הוא עיקר לא הראש, דלכן כתיבתם הוא משמאל לימין, וכן כל סדרם ומהלכם. ולז"א אל נא תמנע מהלוך, ר"ל אל תמנע מ"ם שלך הלוך אלי, אלא תהיה הולכת אלי להדבק בסוף שמי, שיהיה השם שלי בלק"ם, ובזה כל כוחות ישראל מסוף שמות האבות הם אצלי

ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו. י"ל למה היה בידו חרב ולא חנית ולא רומח, ועוד למה הוצרך לומר שלופה, ודי לומר וחרבו בידו. ונ"ל בס"ד כי החרב אינו הורג אלא מצד אחד החד, ואם תהפכנו לצד השני העב אינו הורג, ורמז בזה על לשון בלעם שרצה להרוג בלשונו, לומר כלם בסדר אבג"ד, וסוף נהפך דבורו לצד השני שהוא סבר תשר"ק שאמר מלך דכתיב ותרועת מלך בו, כי צירוף כלם שהוא קללה הוא בסדר אבג"ד, דומה לצד החד של החרב, אבל צירוף מלך הוא בסדר תשר"ק דומה לצד השני של החרב, שהוא צד העב שאינו מזיק, והראה את החרב שלופה לרמוז על החרב של בלעם אינו חרב ברזל, אלא חרב של הפה, ונרמז זה באותיות שלופה שתחלקם לשנים, וקרי בהו של פה. וגם רמז המלאך בחרב זה שסופו למות בחרב הטמא, ולא ימות מות ישרים, וגם רמז לו זה החרב שהוא לשונו אשר מכין אותו להרוג בו את ישראל, לא יעשה בו כלום, וסופו שיתהפך עליו לצירוף ברח, מאחר שלא יוכל לעשות מאומה אומר לו בלק ועתה ברח לך אל מקומך

ותט האתון מן הדרך. צריך להבין שלשה דברים אלו אשר נעשה באתון על ידי המלאך, על מה הם רומזים. ונ"ל בס"ד, כי באמת סוף דבר לא היה יכול להזיק את ישראל בקללה של ארה או קבה, וגם לא היה יכול להזיק להם בעין רעה שלו, אלא רק בעצתו הרעה שיעץ לבלק להכשילם בזנות, לזנות את בנות מואב, מזאת העצה נתכוון לעשות הצלה לבלק מן המגור שהיה לו מישראל, פן יפגעו בו לרשת אותו, ובזה שיכך דעתו שיהיה הוא מוצל מהם ממה נפשך, כי מזאת העיצה נולדו