עוד יוסף חי תרמב

ובזה יובן בס"ד, באר זו התורה שצריכה חפירה וכריה כדי להוציא ממנה פירות טובים, שהם דברים אמתיים אליבא דאמת צריך להיות חפרוה שרים, ר"ל החפירה תהיה מבני אדם שהם שרים ושליטים ביצרם, וכמ"ש תורה בי שרים ישורו, והיינו שהם צדיקים ויש להם יראת שמים שלימה, ועוד צריך כרוה נדיבי עם, שהכריה תהיה ע"י אותם העוסקים בתורה לשמה בנדבת לב שלא ע"מ לקבל פרס, ורק אלו הם יכולים לעשות חפירה וכריה שהם קושיות והוויות כדי להוציא על ידי כן פירות רבים טובים ואמתיים, ועוד צריך שיהיה להם דבקות במחוקק הוא מרע"ה שנקרא מחוקק, שיהיו בעלי ענוה, שזו היא המדה שנשתבח בה מרע"ה, דעי"כ יהיה הוא משענותם שיהיה זכותו מגין עליהם, לעזור אותם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא

ואמר עוד וממדבר מתנה, כי ארבעה חלקים יש בתורה שהם פרד"ס, וממדבר הוא חלק הפשט תעלה ללמוד חלק המתנה שהוא הרמז, ומן לימוד הרמז תעלה ללמוד חלק הדרשה, וזהו נחליאל, ומן לימוד הדרש שהוא נחליאל תעלה במות הוא חלק הסוד שהוא רם וגבוה על כולם, ומבמות הוא חלק הגיא אשר בשדה, דהיינו לימוד פנימיות של הסוד שהוא חלק חמישי שאין בו עתה אלא רק הצדיקים בגן עדן, וידוע צדיקים נקראים בשם גיא שהוא נמוך, כן הם נמוכים וענוים, וכמ"ש ע"פ ונשב בגיא מול בית פעור, גיא זו מדת הענוה, ובזה נכרת בית פעור, ומול לשון כריתה הוא שדה מואב זה הגן, כי מואב עם כולל האותיות עולה גן, ראש הפסגה זה עדן, כי ראש אותיות פסגה יש אותיות בעדן, כי קודם פסגה באלפ"א בית"א הוא בעדן, וכמ"ש ע"פ עלה ראש הפסגה ר"ל בעדן

על כן יאמרו המושלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון. נ"ל בס"ד כי הנה נודע דרכו של יצה"ר לבא עם האדם בדרך עקיפין, לצודו במרמה ותחבולה כדי להפילו, ולכן ראוי שגם האדם שבא לעשות תשובה וללכת בדרך הטובה, ג"כ יבא עם היצה"ר במרמה להערים עליו כדי להשמט מידו ובתחבולות יעשה לו מלחמה, ונאמר דמיון לזה מהסיפור שמספרים העולם, באחד שהיה מלאך המות אהובו כדרך שאמרו בגמרא דמועד קטן על איזה אמוראים ועל שלמה הע"ה, ויהי היום ויבקש אותו האיש ממלאך המות אהובו בקשה אחת, וחשב להערים עליו בבקשה זו, ויאמר לו אתה אהובי וא"א שאבקש ממך הצלה מן המות, כי ידעתי שאתה שליח בדבר הזה, ואין אתה יכול לשנות בשליחותך אפילו לאהוב שלך, ורק בקשה אחת אבקש ממך, כי בעת שיגיע הזמן להפטר מן העולם, לא תקח נפשו עד שיתודה כל חטאיו, ולא תקח נפשו פתאום בלי קדימת ודוי, ותשבע לי על ככה, וישבע לו, ואחר שנשבע מה"מ לאותו האיש על בקשה זו שבקש ממנו שלא יקח נפשו בלי קדימת ודוי, אז נתמלא אותו האיש שמחות וגיל, ואמר חי אנכי לעולם, כי מעתה לא אומר שום ודוי בשום פעם, ואז מה"מ לא יוכל לעשות מלאכתו עמי, כי כבר נשבע על זאת. והנה בא זמן המיתה של אותו האיש, ומה"מ ראה כי הוא ניצוד ביד זה האיש שנשבע לו שלא יקח נפשו אם לא יתודה תחלה, והוא נזהר שאינו מוציא ודוי מפיו כלל, וירא כי לא יוכל לו ויתנכל להמיתו בערמה, כי אמר כשם שהוא התעה אותי, כן אנכי אתעה אותו ואעשה עי"כ שליחותי

מה עשה מה"מ, הפך עצמו כאיש נגוע ומוכה ונופל בחולי גדול, אשר מן מראות פניו וכחש בשרו נראה לכל רואהו כי גוסס הוא ונוטה למות, וישכב במקום חד באמצע הדרך שיודע שזה האיש עובר שם לעת הזאת, והנה כאשר עבר האיש וירא אדם מושלך לפניו קרב אליו לראות מה טיבו, וימצאהו חולה נוטה למות, ובוכה במר נפש בקול חלוש מאד אשר נרתעים כל אבריו של אדם לקול בכייתו וחלישותו, וישאלהו על מה אתה בוכה ויאמר לו יהודי אני ועתה הוא נוטה למות, אך הוא עם הארץ גמור ואינו יודע להתוודות, וצר לו מאד איך ימות כבהמה בלא ודוי, על כן הטיבה לי בחסדך שתאמר סדר הודוי לפני, ואני אומר הודוי אחריך מלה במלה, וזה האיש נבהל על מראות החולה ומכאוביו ומכותיו, ומר לו על קול הבכיה החלושה היוצא מן החולה הגוסס, ונכמרו רחמיו עליו, ומחמת כן נתבלבל ולא זכר החק אשר שם על עצמו שלא יוציא שום מלה של ודוי מפיו, ולכן התחיל זה האיש לומר נוסח הודוי מן אות אל"ף של אשמתי, וזה החולה הוא אומר אחריו כל תיבה של ודוי שמוציא זה מפיו מלה במלה, וכאשר הגיע לאות האחרון של הודוי שבאות תיו, שהוא תעיתי ותעתתי שבו נשלם הודוי כולו, אז קפץ זה החולה ממקומו ויעמוד על רגליו, והפך עצמו לדמות מלאך המות שהוא הצורה שנראית לזה האיש תמיד כשמדבר מה"מ עמו. ויבהל אותו האיש, בראותו כי זה החולה הוא מלאך המות אהובו, ובעודו מבולבל ממראה עיניו, שאל האיש למה"מ מדוע ככה עשית עתה להפוך עצמך לצורת חולה מסוכן שוכב לפני בדרך, ומה כונתך בדבר זה, כי עדיין זה האיש לא הרגיש בערמה שעשה לו מה"מ, מפני כי נתבלבל מן המראה הזה שראה, ויאמר לו מה"מ הבן בדברים האחרונים אשר הצעתי לפניך בודוי באמירה שאמר תעיתי ותעתתי, כלומר תעיתי בערמה שעשית לי להטעותי בשבועה שהשבעתני בענין הודוי, ולכן תעתתי לך עתה בשינוי צורת החולה כדי שתאמר אתה ודוי, ואז אפטר מן השבועה שנשבעתי לך, כי עתה בא זמנך, לכן עתה אני קמתי ואתה תשכב פה, כי בא זמנך ליטול נפשך שכבר אמרת ודוי, ואז תכף נטל נפשו ממנו, ב"מ רח"ל, ע"כ סיפור שמספרים העולם

הרי גם מה"מ אפשר שיהיה ניצוד ונתעה, ואחר שניצוד עשה המצאה לצוד ולהתעות אחרים, וכן האדם יתנהג עם היצה"ר אשר הוא שטן הוא מה"מ, שדרכו הוא להתעות את האדם כדי להחטיאו, שגם האדם ישתדל בזמן התשובה שלו להתעות את היצה"ר, ובתחבולות יעשה מלחמה עמו לדחותו מעליו, ויתנהג עמו כמידתו הוא דרכו להתעות את האדם, ולכן גם האדם יתעה אותו, וכמ"ש מה"מ לאותו האיש בכונתו בודוי באות התי"ו שאמר תעיתי ותעתתי

וזה הוא ענין התחבולה שהיה עושה דוד הע"ה עם יצה"ר בכל יום, כי היה עומד בבוקר ואומר זה היום הרוח טוב לפרדס פ' אני הולך לטייל שם, או למגדל פ' אני הולך לנוח שם, או למרחץ פ' אני הולך לרחוץ שם או לשמחה פ' אני הולך להתענג שם, וכן עזה"ד, וכל זה היה אומר בפיו, אבל בלבו היה מחשב לילך לבהמ"ד, וללמוד עם התלמידים, ולשאת ולתת בדברי תורה עם הסנהדרין, וכשהיה יוצא מביתו והולך ברחובות העיר, והיה מהלך על פתח בית המדרש, וכיון שהגיע לפתח בהמ"ד היה קופץ ונכנס ויושב שם עם התלמידים, ועם הסנהדרין, ופיו פתח בחכמה עמהם כאשר חשב בלבו

ולמה היה עושה כן כדי להתעות את יצרו, שאם היה אומר בפירוש לבית המדרש אני הולך, היה היצה"ר שהוא השטן עושה לו כמה סיבות ועכבות לפניו לעכב הליכתו, שלא ילך, אך עתה שאומר בפירוש לפרדס פ' אני הולך וכיוצא בזה, אז השטן שהוא היצה"ר מסיר העכבות לפניו ומניחו שיצא מביתו, וכשהגיע לפתח בהמ"ד קופץ ונכנס שם, ואז נדחו כל הסיבות שהיה השטן עושה לו לעכב ביאתו לבהמ"ד מחר שנכנס וישב