עוד יוסף חי תרמ

ואין אתה צריך לשמוע טעם באזניך מאחרים, אלא כיון שראית המצוה בעיניך כתובה בתורה, תדע משכלך הטעם שלה, ולכן אלו המצות מתייחסים לעינים בלבד, ומין הב' שאין השכל מחייבם אבל יש להם טעם, ואלו יתייחסו לאזנים, דלא סגי לאדם ראות עיניו שרואה הצווי, אלא צריך להטות אזניו לשמוע הטעם אשר לא כתוב בתורה ואין רואהו בעיניו, ומין הג' הם החוקים שהם סתומים, שאין להם טעם ואין השכל מחייבם, ובפרט חוקה זו דפרה אדומה שיש בה שני הפכיים, כי מלבד שאין לה טעם לטהר הטמא עוד נמצא בה דין להפך שמטמאה את הטהור העוסק בה, וזו תתייחס לקדקד שהוא סתום מכל הצדדין. והנה בודאי מה שהיצה"ר והאומות מפתים את האדם שיהיה מהרהר אחר המצות כדי לפקור בהם, אין יכולים לפתותו להרהר אחר המשפטים שהשכל מחייבם, ולא על המצות אשר טעמם מפורש, ורק יפתוהו על חוקת פרה אדומה וכיוצא בה, שהם דומין לקדקד דהם סתומים מכל הצדדין, ולכך א"ל הרהר אחריהם שאין בה ממש ח"ו

ולפי האמור דמצות אלו דומין לקדקד שהוא סתום מכל הצדדין, נראה לכן תמצא אחר אותיות קדקד יש אותיות הרהר למפרע, ר"ל על מצוה שהיא חק גמור, שדומה לקדקד אומרים לך הרהר, על כן אני מצוך זאת חוקת התורה אין אתה רשאי להרהר אחריה, כלומר לא תשמע לדברי היצר והאומות שאומרים לך הרהר אחר החוקה, כאשר נמצא אותיות הרהר באים אחר אותיות קדקד, שהוא מקום המורה על החוקה וכאמור ובזה מובן היטב מה דנקטי לשון הרהור, וגם מ"ש אחריה ולא אמרו עליה, והוא לרמוז על אותיות הרהר הבאים אחר אותיות קדקד, שהוא מקום הרומז למצוה שהיא בסוג חוקה

ועוד נ"ל בס"ד ליישב דקדוק הכתוב, שאמר זאת חוקת התורה ולא אמר חוקת הפרה, גם אומרו אשר צוה לאמר, דמלת לאמר נראה לשון יתר הוא. ונ"ל בס"ד, דידוע שפרה אדומה כמו שתראה בפשט שלה שנתקנה לטהר הטמא בטומאת הגוף, כי יש היא מטהרת טומאת הנפש של האדם החוטא והרשיע בכמה עבירות, יען כי בכל הלכות ודינים האמורים בפרה אדומה, יש שם רמז תוכחות מוסר הנפשיי, וגם מוסר גשמיי הנוגע לדרך ארץ, ולכן קרא אותה חוקת התורה, כי חוקה זו שייכים כל עניינים שלה לחוקת התורה, כי מן עניינים שלה נלמוד תוכחת מוסר לכל הלכות ודינים של התורה, וז"ש זאת חוקת התורה ר"ל ראוי לקרות אותה על שם התורה כולה, יען כי כה צוה ה' לאמר תוכחות מוסר לעניינים אחרים הנזכרים בתורה, ועל כן דבר אל בני ישראל דבר דייקא, ר"ל דבור קשה בתוכחת מוסר שיהיו דברים קשים כגידין

ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן וירב העם עם משה. קשה כיון דנקהלו על שניהם למה רבו עם מרע"ה בלבד. ונ"ל בס"ד כי אמר בתהלים מזמור ע"ח ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, והכונה פרשנו בס"ד כי המים באו להם בזכות מרים, וכמ"ש רז"ל, וזה נרמז באותיות שמה שהם אות ר' ואותיות מים, ומספר אות ר' הוא עולה מספר מסלע, נמצא בשמה הטוב נרמז מאמר הכתוב שהוציא להם מים מסלע, כי אות ר' שבשמה מספרו מסלע ונשאר מים ולז"א הכתוב ותמת שם מרים ותקבר שם, וכיון שמתה אז בטל כח ההשפעה של המים שהיתה רמוזה בשמה, ולכך לא היה מים לעדה. כי המים שהוא רמוז בשמה בפירוש נמנע ונפסק מן העדה, ומאחר כי ידעו ישראל שהמים היו לוקחים בזכותה, ועתה שמתה פסקו, ראוי שאחיה הם יתפללו על המים שיחזרו להם, ולכך ויקהלו על משה ועל אהרן, אך אחר שנקהלו על שניהם, המה ראו בטוב שכלם שאין להם כח לבא בטענה ומריבה עם שניהם, אלא רק עם משה לבדו, יען כי אהרן יאמר מה בידי לעשות אם נפטרה אחותי שיש בשמה אותיות מים, ועתה נפסקו ואני לא אוכל להביא מים, כי אין למים רמז בשמי, כאשר היה לו רמז בשם אחותי מרים, אמנם עם מרע"ה מצאו טעם לריב לומר לו אתה בשמך יש מים כאשר היה בשם אחותך, כי ידוע ששמו של מרע"ה מורכב מן שני תיבות, שהם מו שה, והיינו כי בלשון מצרי המים נקראים מו, ואותיות שה הם לשון הוצאה והמשכה, וכמ"ש הגאון מלבים ז"ל בשם פילון היהודי, ולפ"ז בשם משה יש אותיות מים בלשון מצרי, ולכך יורה שהוא ג"כ יכול להביא להם מים כאשר היתה מביאה אחותו ולמה אינו מביא, ולזה וירב העם עם משה בלבד

ונפשנו קצה בלחם הקלקל. ק' והלא קודם זה תפלו על המן ונענשו, ואיך חזרו ותפלו לקרותו קלוקל. ונ"ל בס"ד אין כונתם בזה לבזות את המן ורק הם מערערים על אשר אין לנפש הנאה ממנו, כי הנפש תהנה ממאכל שיש בו תערובת נ"ק, ויוצאים ע"י אכילה ועולים למלכות העליונה שמשם באה ויצאה נפש האדם, וחשבו כי רק פרי ומאכל הגדל מן הארץ יש בו תערובת נ"ק, ויש לנפש שביעה והנאה ממנו, אבל היורד מן השמים אין בו תערובת נ"ק, ומה הנאה יש לנפש ממנו ולכן קראוהו לחם הקלקל, ותרגם אנקלוס דמיכליה קליל, ר"ל קל מצד הנפש שאין בו דבר שהנפש נהנית ממנו, דלגבה חשיב כאגוז ריקם שאין בקרבו פרי של אכילה, ולכן אמרו נפשינו קצה, שדבר זה נוגע לנפש אבל הנאה לגוף יש בו

התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש. י"ל הול"ל ויסר מעלינו את השרף, דהא שלח בהם את הנחשים השרפים, ולמה אמרו ויסר מעלינו את הנחש בסתם דמשמע דאינו שרף, ועוד קשה כי השי"ת אמר לו עשה לך שרף, והוא עשה נחשת. ונ"ל בס"ד, כי מכשול האדם הוא שלשה סוגים, האחד חטא שהוא שוגג, וגדול ממנו עון שהוא מזיד לתאבון, וגדול ממנו פשע שהוא להכעיס, ושלשה סוגים אלו רמוזים בשלשה קליפות, דהיינו עון שראשו ע' רמוז בראש עקרב שהוא ע', וחטא שהוא שוגג רמוז באות שניה של נחש שהוא ח', ופשע שהוא להכעיס רמוז באות שלישית של שרף, וכאן הם חשבו דעונם קל שהוא במדרגת חטא שרמוז באות שניה של נחש, ולכך אמר ויסר מעלינו את הנחש, אבל השי"ת חשב עונם לפשע שהוא גדול מן הכל שרמוז באות שלישית של שרף, לכן אמר למרע"ה עשה לך שרף והיה כל הנשוך, כל דייקא, ר"ל בין נחשב עונו בגדר חטא, בין הנחשב בגדר עון יתרפא, כיון דהשרף מרפא גם את הפשע, כ"ש שירפא חטא ועון, ולכן עשה מרע"ה נחש נחשת שהוא צורת נחש של שרף כמ"ש הרמב"ן ז"ל, דנחש נחשת הוא תמונת השרף, יען כי מראה השרף הוא כעין נחשת קלל, וקיים בזה דבר ה' שצוה לעשות שרף, והיה כל הנשוך דייקא, ר"ל בין אם הוא בגדר חטא, בין בגדר עון יראה אותו וחי, כי כיון דמרפא את פשע החמור כ"ש שירפא את הקל ממנו

באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם. נ"ל בס"ד כי נודע שדברי תורה פרים ורבים בחדושי הלכות על ידי הקושיות שיתקשה בהם החכם המשכיל, וכמ"ש בגמרא דאחר שהעניש רבי יוחנן את רשב"ל ונפטר, בא ר"א בן פדת וישב בבהמ"ד אצל רבי יוחנן במקום רשב"ל, וכשהיה רבי יוחנן שונה ההלכות לתלמידים כדרכו בכל יום, היה ר"א אומר לו על כל דבר הלכה שהיה דורש תנא דמסייע לך, שמביא ראיה לדברי רבי יוחנן מן