עוד יוסף חי תרלח

קין בהריגת המצרי שהרגו, ולפי האמור קראו שבעתים על אותיות משה במלואם שהם שבעה מיני אותיות, ולכך לא אמר הכתוב זאת חוקת הפרה, אלא אמר זאת חוקת התורה, כדי לרמוז לפי דרכו בזה דברים השייכים לתורה שזכו בה ישראל

ועוד רמז הכתוב דבר אחר על מעלת התורה והנהגת האדם במצותיה, באמרו לאמר זאת חוקת התורה, ועוד אמר אשר צוה ה' לאמר, תרתי מילי קמ"ל בדברי אלו, הח' בעת הגזרה שגוזרים העכו"ם על ישראל שלא יעסקו בתורה ותופסים אותך על אשר עסקת בתורה, לא תכחיש לומר לא עסקתי בתורה, ורבן של טרסיים אני, אלא תאמר כמ"ש רבי חנינא בן תרדיון כששאלו אותו למה עסקת בתורה, השיב כאשר צוני ה' אלקי, וכן אם גזרו שלא ילבשו תפילין ולבשת ויצאת לשוק ורדפו ואחריך לתפסך, לא תשמוט התפילין מראשך ותאחזהו בידך, וכשאומרים לך מה בידך תשיב כנפי יונה, כאשר עשה אלישע בעל כנפים, אלא ישארו התפילין בראשך, ותאמר תפילין יש בראשי, וכן עזה"ד בכל גזרה שגוזרין העכו"ם בביטול תורה ומצותיה, לא תבריח עצמך, ותשיא אותם לדבר אחר, אלא תאמר זאת חוקת התורה אני מקיים, וז"ש לאמר זאת חוקת התורה, כלומר לאמר בשעת הגזירה זאת שאני עושה היא חוקת התורה, לקיים מה שצוני השי"ת בתורה, וכל זה הוא בזמן הגזרה כשגוזרין העכו"ם לבטל את ישראל מעסק התורה ומקיום מצותיה

ועוד לימד אותנו הכתוב לפי דרכו דבר אחד בענין הנהגת האדם בקיום מצות ה' שצונו בתורה, והוא אשר צוה ה' לאמר, והכונה הוא שבא הכתוב ללמדנו לפי דרכו שכל מצות אשר צוה אותנו השי"ת, אע"פ שיש בהם כמה מיני מצות שהם קשים ומרים לחומר האדם, ראוי כי בעבור אהבת האדם בהשי"ת יהיו בעיניו מתוקים וטובים לחומר שלו, וכדמצינו שאמר הקב"ה לאברהם אע"ה שיעלה את בנו יחידו לעולה, ואע"פ שהיה חביב עליו בתכלית שנולד לו בהיותו בן מאה שנה, והיה צדיק גמור וחכם גדול, ובודאי שהשכל מחייב לפי טבע האדם וחומרו צריך להיות דבר זה קשה על א"א יותר ממדקרות חרב, וכמ"ש רז"ל על צדקיהו הע"ה שהיה טוב לו להכות ראשו בכותל, וימית עצמו ולא יראה בניו שחוטים לפניו, וכ"ש אם בידו שוחט את בנו יחידו, ועכ"ז אברהם אע"ה לא מבעיא שלא נצטער, אלא אדרבה היה שמח שמחה גדולה בדבר זה, לקיים מצותו יתברך, דארז"ל כשהיה מוליך את בנו להר היה נדמה בעיניו כמוליך בנו יחידו לחופה, וכל זה למה, מפני כי השי"ת צוהו בכך, והוא שמח לעשות רצון השי"ת, ואע"פ דגופה של מעשה זו אפילו אם יעשנה עם איש זר, וגם נחשב בער כי אין לו בינת אדם, קשה עליו ודבר זה לפי טבעו ומזגו, שהיה איש חסד, ואינו יכול להרוג פרעוש אחד

וכן תמצא אצל יחזקאל הע"ה, כנז' ביחזקאל סי' ג' ויאמר אלי בן אדם את אשר תמצא אכול, אכול את המגלה הזאת ולך דבר אל בני ישראל. ואפתח את פי ויאכלני את המגלה הזאת. ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת אשר אני נותן אליך, ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק. פירוש המגילה קץ האדם לאכלה, כי אינה מאכל אדם, אך אתה תאכלנה בשביל שאני נותן לך לקיים מצותי, וכן עשיתי ואוכלה בשביל מצות השי"ת, ואע"פ שאינה ראויה לאכילה ונפש האדם קצה בה ומאוסה אכילתה, עכ"ז היתה בפי כדבש למתוק, שטעמתי בה טעם דבר מתוק ויפה

וכן נמצא מעשה בחסיד אחד גדול שהיה אסטניס מאד, שאם יכניס פרי לפיו לאכלו, דרכו לרחוץ אותו שבעה פעמים, ואח"כ יכניסו לפיו, ואם לאו יהיה מאוס עליו, וזה החסיד היה מוהל, ורוב ילדים שבעירו הוא מוהל אותם, ויאמרו לו אוהביו פליאה גדולה יש עליך, אם אתה לא תכניס ענבה אחת לפיך אלא אחר רחיצה ארבע וחמש פעמים מחמת אסטינות שלך, איך תכניס ראש האבר הנימול לתוך פיך בהיותו מלוכלך לעשות מציצה לדם בפיך. ויאמר להם מאחר שדבר זה צוני השי"ת בו, ואני מקיים מצותו יתברך, תאמינו לי שדומה בעיני כאלו אני מכניס ענבה אחת רחוצה שבע פעמים בתוך פי ומוצץ אותה, ואין לי שום מאיסות כלל. וזו גם עוד היה טבעו של אותו חסיד למאוס כל דבר מר בתכלית, ונזדמן פעם אחת השקהו הרופא משקה של באנאכינה בשביל חולי הקדחת ונתעלף מחמת המרירות, על כן אמרו לו מאחר שטבעך לקוץ הרבה בדבר מר שאין אתה סובלו ומוכרח שתקיאנו, איך אתה אוכל כזית מרור בליל פסח, כי בעירו לא נמצא חזרת ואוכלים מרור שהם מרים מאד. ויאמר להם תאמינו לי שאין אני קץ כלל באכילת המרור בליל פסח, וערבה עלי אכילתו עד שנדמה בעיני כאלו אני אוכל מתוק, מפני שחביבה עלי מצותו יתברך מאד, ובפרט מצוה כזו שהיא מתקיימת רק שני לילות בכל השנה

על כן בא הכתוב ללמדינו לפי דרכו על כל המצות שבתורה, שצריך להיות חוקם ומשפטן אצל האדם כך, שאפילו דברים שהם קשים ומרים לחומר לא ירגיש האדם במרירותם, אלא אדרבה יתעורר בלבו מתיקות ועריבות בהם, ולז"א אשר צוה ה' לאמר, חלק התיבה לשתים וקרי בה לא מר, כלומר שמור כלל זה בידך, דכל מה שצוה ה' לא יהיה מר לחומר, אלא אדרבה תרגיש בו מתיקות ועריבות

ואיתא במדרש תנחומא, אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי, ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וי"ל למה נקיט שלש לשונות שהם חקרתי ושאלתי ופשפשתי, ועוד י"ל על אומרו אמרתי אחכמה, ודי לומר והיא רחוקה ממני, ונ"ל בס"ד דידוע בתורה יש ד' חלקים שהם פרד"ס, וכל דבר חק אי אפשר להשיגו בחלק הפשט, יען כי הפשט הוא החק עצמו, ומה ישיג בו, דאם אין בפשוטו תימה אין זה חק, ואם ישנה הפשט שלו, א"כ זה נכנס בחלק הדרש או הרמז ואין זה פשט, על כן א"א להשיג טעם וישוב לענין פרה אדומה בחלק הפשט, אבל יש תקוה לפרש לה טעם בדרך רמז או בדרך דרש או בדרך סוד, כי הגם שהיא חק בדרך הפשוט שבה ישתנה עניינה בדרך רמז או דרש או סוד, וימצא בהם ישוב לדברים שבה, אמנם שלמה הע"ה יגע למצוא טעם וישוב לדברים של פרה אדומה ועניינה בדרך רמז ובדרך דרש ובדרך סוד, ולא מצא בכל אלה הדרכים טעם לדברים ועניינה

ואל תאמר הנה שלמה הע"ה היה חכם מכל האדם, למה הוצרך לטרוח על חנם, כי חכם גדול שכמותו היה ראוי לשער מדעתו תחלה, שא"א למצוא טעם לפרה אדומה בשום דרך מהדרכים הנז', ובפרט שידע שהקב"ה אמר למרע"ה על פרה אדומה לאחרים חוקה היא, ורק לך לבדך אפרש טעמה, ומזה צריך שיבין דלא אפשר שום אדם להשיג טעמה, ואפילו הוא, ואיך לא ידע ולא שיער היכולת שלו, וחשב שיהיה לו יכולת לידע אותה, ולכן נכנס למצוא דבר זה, וסוף טרח ולא עלה בידו כלום, וידוע הוא לכל שאם האדם יעלה בדעתו להשיג דבר שא"א להשיגו הרי זה גרוע יותר, ויהיה לו בושה מאחרים, באומרם אליו איך לא ידעת לשער היכולת, וכמ"ש