עוד יוסף חי תרלג

אמר טוב ללכת אצלו בצהרים, דודאי יפנה מעסקיו, וכן עשה הלך בצהרים ומצאו עודנו עוסק בפנקסיו, ובא וישב לפניו ולא הרגיש בו, ואחר כן הרים העשיר ראשו מעל השלחן לנוח וירא את הצורף יושב נגדו, והוא היה אהוב שלו הרבה, וישאלהו למה באת עתה לכאן, ויאמר בשביל שכר מלאכתי באתי כי אני צריך למעות היום, אך שאלה אחת אני שואל מאתך עד מתי תהיה עבד ועני, ומחמת שהיה אהובו הרבה דבר אתו קשות ולא אכפת לו, ויענהו העשיר מה אתה אומר, וכי אני עבד ועני, והלא אני אדון ומושל ועשיר מופלג, ואמר הצורף לא כי אלא אתה ראוי לקרא אותך עבד ועני, והיינו כי אתה עבד לממון שלך שהוא דומם ומונח בתיבה, כי בעבור פרנסת עצמך ובני ביתך יש לך ריוח מן שכירות בתים וחניות ושאר קרקעות שיספיק לך כפלי כפלים ממה שצריך לך, ולמה אתה טורח בעסק המסחר הזה, נמצא אתה עבד לממון שלך הדומם ומונח בתיבה להוסיף עליו פירות ופרי פירות ולכך אתה נקרא עבד, כי אין אתה עבד ומשרת לעצמך, אלא אתה עבד ומשרת לממון הדומם ומונח בתוך התיבה, אבל אני אע"פ שאני עוסק כל היום במלאכתי אין אני עבר לזולתי אלא עבר לעצמי, ולבני ולאשתי, כי אני עוסק בעבודה כדי לאכול אני וביתי, וכיון דאני עבד לעצמי אינני נחשב עבד, ורק אתה נחשב עבד כי תעבוד להממון הדומם שיש לך באוצר שלך, ולא עוד אלא שאתה נקרא עני ע"י העסק הזה שאתה עוסק בו, והיום הוכרחת להיות רעב דאפילו פת שחרית לא אכלת, ועתה עבר זמן הצהרים שעה אחת ועודך רעב, ומי הוא זה שדרכו בכך שישאר בלא אכילה עד הצהרים, אין זה אלא העני שאין לו מעות בבוקר בכיסו, ויזדמן לו כמה ימים שלא יאכל עד הצהרים או עד סוף היום ולכך קראתיך עני, אבל אני טוב ממך, אע"פ שאני מרויח כדי פרנסתי דוקא, עכ"ז אני אוכל בשעת אכילה וסועד בשעת סעודה, ויבוש העשיר מדברי הצורף האלה, והודה לו שצדק הוא בדברים אלו ע"כ

והנה נודע מדברי רז"ל ששבט יששכר היו עוסקים בתורה ימים ולילות, ולא היו עוסקים בפירות ארצם אלא נותנים כל פרותיה לשבט זבולון, והם מוכרים אותם בעבורם, ומביאים להם מעות להתפרנס בהם, ולפ"ז כיון שאין להם עסק בנכסים לא ימצא שיהיו עבדים לממון שלהם, ולכן יש להם שם העושר באמיתות, ולא יחול עליהם שם עבדים, אלא כל אחד ואחד יחול עליו אותיות שר של עושר, שהוא נחשב שר על ממונו, ואינו עבד לממונו, ולז"א זוכה לנחלה כיששכר, דכתיב ביה חמור גרם, דתרגומו עתיר בנכסין שאינו עבד לנכסיו, אלא הוא שר על נכסיו, ודבר זה הוא מוכרח ביששכר כיון דאינו עוסק בממונו כלל, וידוע מי שהוא עשיר והעושר שלו שולט עליו להיות מתגאה מחמת עושרו זה נחשב עבד לממונו, כיון דממונו מכריחו להתייהר לאחוז במדת הגאוה ולהדבק בה. מעשה באדם אחד שהיה דעתן גדול, והיה בעל ענוה ביותר, אך היה עני, ופתאום נתעשר בעושר גדול בלי הדרגות, ונשתנה במדתו וטבעו, ואחר שהיה עניו ביותר נעשה גאה בתכלית הגאוה, פגע בו חבירו שהיה גדל עמו מעיקרו, ויאמר לו אתה היית דעתן גדול ובעל ענוה גדולה, מדוע נשתנה טבעך להיות לך גאוה גדולה ועצומה עד שאתה עתה מבוזה מכל האדם מחמת תוקף מדת הגאוה שאתה נוהג בה. ויענהו גם אני בלבי בושני מזה, אך מה אעשה העושר שבא לי פתאום הדביק בי הגאוה במסמרות חזקים, וקשר אותה בחבלים של ברזל שאין אני יכול לנתק עצמי ממנה, מה אעשה

נמצא יש אדם שולט עליו ממונו לקבוע בו מדת גאוה סרוחה, הפך מנהגו וטבעו, והרי זה נעשה עבד נרצע לממונו שהיה לו שליטה עליו כ"כ, שיהיה מוכרח לשנות טבעו ומדתו, וגם הוא מוכרח להדבק בגאוה אע"פ שהוא מרגיש בלבו שהוא מתבזה בה, וכאשר דברנו במעשה הזאת

וכן היה אצל קורח שבא לו עושר עצום ונורא פתאום, שנגלה לו היצר גדול של כסף מן אוצרות שעשה יוסף הע"ה לפרעה, והעושר הזה שבא לידו הטביע בו גאוה סרוחה במאד מאד, עד אשר בעבורה פקר בתורה ובנבואת מרע"ה, ונתן עיניו לעלות במעלת כהונה הגדולה אשר היא רחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב, נמצא נתקיים בו החצי הרע של אותיות עושר שהוא תואר עבד, שנעשה עבד לממונו הבזוי אשר הכריחו להתגאות גאוה גדולה ועצומה הנז', ולא נתקיים בו החצי הטוב של העושר שהוא אותיות שר. ולז"א רז"ל בנועם לשונם על קרח שלקח מקח רע לעצמו, כלומר קורח שנאמר בו עושר שמור לבעליו לרעתו, לא לקח חצי הטוב של אותיות עושר שהוא שר, אלא לקח חצי הרע של עושר שהוא אותיות עבד, שנעשה עבד לממונו ששלט בו כ"כ להטביע בו גאוה סרוחה שהוציאתו מן העולם

ובאופן אחר נ"ל בס"ד מאמר רז"ל הנז', שאמרו לקח מקח רע, והוא כי מצינו שארז"ל נקרא קורח שעשה קרחה בישראל, וצריך להבין מה היא הקרחה, דאם ר"ל ע"י המחלוקת מתו ר"ן אנשים ונחסרו מישראל, אין חסרון זה חידוש, דכמה סיבות נעשו לחסרון נפשות בתבערה ומסה וקברות התאוה וכיוצא, וגדולה מזה ענין המרגלים שגרם לכמה אלפים מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, ולפ"ז נקרא למרגלים שגרמו זאת בשם קרחנים, שעשו קרחה בישראל בהוצאת דבת הארץ רעה

ונ"ל בס"ד לפרש ענין קרחה זו שעשה קורח, הוא הממון שנטל מן אוצר פרעה, אשר זה היה לרעתו שנתגאה בו, ועי"כ נעקר מן העולם במרדו על מרע"ה, וכמ"ש רז"ל בגמרא דסנהדרין פרק חלק ע"פ עושר שמור לבעליו לרעתו, וענין הקרחה הוא דאיתא במדרש ע"פ איוב ט"ו וישכון ערים נבחרות בתים לא ישבו למו אשר התעתדו לגלים, זה היה קרח שהיה ממונה על האוצרות של בית פרעה, והיה בידו מפתחות כל האוצרות, ומשם לקח העושר שלו, אמר לו הקב"ה מה הנאה יש לך, אין אתה שולט עליהם שנאמר בתים לא ישבו למו אשר התעתדו לגלים, למי הם מעותדים לישראל שהיו גולים וכו', וכתב הרב אהל יעקב ז"ל בפרשה זו הכונה לומר, והלא קרח לא אסף העושר אלא מפרעה וביתו, ומה פשעו ומה חטאתו, ואם הטעה אותו עושרו עכ"ז אין בזה הלקיחה שלקח מפרעה עון אשר חטא, ועל זה פירש המדרש שבא הכתוב הנז' ליישב הדבר הזה, והוא ע"פ משל לבעל חנות מוכר משקה שהתאספו אל ביתו שיכורים הרבה, ויאמרו לבעל החנות שיביא לפניהם משקה, ובא גנב אחד לגנוב המעות מתוך אמתחותיהם, ועמד עליו בעל החנות ויתאבק עמו להוציאו מביתו, ויען זה ויאמר לו חלילה לי מלהיות גונב ממך כלום, כי אין אני גונב מישראל אך אלו נכרים ושיכורים הם, ואם אגנוב מהם מה אכפת לך, אמר לו שוטה כל המעות שאצלם שלי הם, כי הם סופם להיות שלי בעבור המשקה אשר ישתו וישכרו כנגד כל הממון שבכיסם, ונמצא משלי אתה גונב, וכן הדבר הזה כאן, אל תאמר מה חטא קרח, והלא מפרעה לקח, לז"א אשר התעתדו לגלים הם ישראל שהיו גולי מצרים, שזה הממון סופו היה ראוי לישראל שהבטיחם השי"ת שיצאו ברכוש גדול, וא"כ מה שאסף קרח מפרעה גזל את ישראל, כי נגרע מן הביזה, עכ"ד ע"ש

והנה כתבתי בס"ד מה שארז"ל ביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, כי מה שהיה בבתים נטלו במצרים, ומה שהיה באוצרות נטלו על הים, קשא וכי מי