עוד יוסף חי תרל

אותה ולרשת אותה, וגם אולי לא תקבל אתכם, על כן קראו אותה מצרימה דאות האחרון שלה הוא אות ה' שיש לה שני פתחים גדול וקטן דמורה על זה שכל הבא אליה מקבלתו ופתחה פתוח לפניו, הן אם יבא בדרך מלחמה, הן אם יבא בדרך רצוי ופיוס

אי נמי כונתם בזה, דאין לנו עתה לפחד מן הטומאה של מצרים, כי עתה נתקנת ונטהרה ששמה מצרימה שהוא מספר שכינה. אי נמי מקודם שעדיין לא נתנה לנו התורה שנקראת טוב, היינו יראים מן כח הטומאה של מצרימה, אך עתה הלא טוב לנו ר"ל תורה שנקראת טוב היא לנו ותשמור אותנו, ולכן נוכל לשוב מצרימה

ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום. י"ל מה ענין לחמינו הם דקורין אותם לחם, ועוד מה ענין סר צלם דאם נסו הצללים לא יתקיים האדם, ואיך עודם קיימים וחיים בתוכה. ונ"ל בס"ד כי יהושע וכלב הבינו דהיה לישראל פחד ומורא מן הכנענים, דלכך מסרבים לבא לארץ כנען מחמת שני טעמים, האחד נראה מזל כנענים חזק מאד שזכו לארץ טובה כזאת, שאפי' הפסולת דפסולת שלה משובחת ז"פ על ארץ שאר אומות, כמ"ש רז"ל דחברון היתה פסולת והיא מבונה ז"פ על צוען. ועיר צוען מבונה ז"פ על שאר ארצות. ומה שזכו הכנענים לארץ כזאת מה שלא זכו שאר אומות זה יורה דמזלם חזק עצום ורב, וידוע כל מי שמזלו תקיף מאד, צריך להשמר ממנו ולא יתגרו בו, וכמ"ש רז"ל אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, וטעם הב' שראו שלא רצה השי"ת לקיים גזרת ברית בן הבתרים בעבדות וענוי שגזר על ישראל בהיותם יושבים בארץ כנען, אלא גלגל להם ירידה למצרים לקיים בהם הגזרה שם והרחיקם מן הכנענים, ומזה נודע שהכנענים הם תקיפים יותר מן המצריים, שאם היו משועבדים תחת יד הכנענים לא היו יכולים להתקיים בעולם, ולכך הרחיק אותם מהם, וא"כ זה יורה על תוקף הקליפה שלהם, ולכך היו יראים לבא לארצם ולהתגרות בם

אך באמת מגור זה הוא הבל, ואין ראוי להיות לישראל שום פחד ומורא, הן מצד המזל של הכנענים כטעם הראשון, והן מצד הקליפה שלהם כטעם השני, ואקדים לומר משל על זה לחמור שהיה עומד אצל בעליו עם שאר חמורים ובהמות שיש לו, ויהי היום ויקחנו אדונו מארוות הסוסים, ויתן עליו משא שק גדול מלא שושנים טובים מאד וריחם נודף להוליכם ממקום למקום, ומדי עברו ברחובות היו כל האנשים העוברים ושבים מתקרבים אצלו ללכת אתו ביחד, ואח"כ בא החמור לבית אדונו אצל חביריו הבהמות ויתפאר לפניהם ויאמר חמודות אני לבני האדם, שכל האנשים הרואים אותי נמשכים אחרי, כי אהבוני אהבה עזה. ויהי ממחרת הטעון אותו אדונו שק מלא זבל ואשפה וסרחון להוליכו למקום האשפות, ויהי כל רואהו ברחובות נדדו ממנו והם מתחבאים בפתחי שערים ובזויות הדרכים עד שיעבור החמור הנושא המשא הזה מלפניהם, והנה אחר שהורק המשא הזה במקום האשפות, ושב החמור אל בית אדונו למקום ששם אסופים כל הבהמות, היה החמור הזה משתבח בעצמו לפני הבהמות, ויאמר להם היום הזה נפל פחד ומורא שלי על בני האדם כי יראוני בני האדם ונחבאו. והנה השועל ששם היה עומד אותו היום וגם אתמול, ושמע דבריו שהיה משתבח אתמול והיום, ענה אותו ויאמר לו, אתמול מה היית טוען, א"ל משא של ורדים ושושנים שריחם הטוב נודף, א"ל א"כ לא בעבור גופך עצמך קרבו אליך, ולא באהבתם בך, אלא בשביל להנות מן הריח הטוב של השושנים שהיית נושא אותם עליך, והיום מה היית טעון, א"ל זבל ואשפה וסרחון, א"ל א"כ לא יראו ממך ונחבאו אלא בעבור ריח הסרחון שיש עליך ברחו ונחבאו

וכן הענין כאן, מה שחושבים על הכנענים מזלם חזק ותקיף שזכו לשבת בארץ טובה מאד, מה שלא זכו שאר אומות אפילו לפסולת דפסולת של ארצם, לא היה זה מתוקף המזל שלהם, אלא היה מגודל ועוצם כוחות הקדושה שהיה אצלם ויונקים מהם, לכך זכו לישב בארץ טובה, כי נצוצות הקדושה שהיו אצלם הם שייכים לקדושה של הארץ הזאת, ולכך הארץ הזאת קבלה אותם ודבקה בהם, וכמ"ש השועל לאותו חמור על יום ראשון לא בעבור אהבת בני האדם בגופך עצמך היו מתקרבים אצלך ודבקים בך, אלא בעבור השושנים שהיית נושא עליך, כן ארץ הקדושה לא היתה מקרבת הכנענים בתוכה ודבקה בהם בעבור תוקף מזלם, אלא בעבור השושנים הם נצוצי הקדושה שהיו נושאים עליהם, שהם שייכים לה ונהנית מהם בעת שהכנענים דרים ויושבים בקרבה, על כן אין לחוש ולירא מן המזל שלהם, כי לא בעבור תוקפו זכו הכנענים לדור בארץ הקדושה

וחששה השנית שהיו מתפחדים מתוקף הקליפה של הכנענים, מפני שהקב"ה הרחיק את ישראל מן ארצם והבריח אותם למצרים כדי לקיים בהם שם גזרת השעבוד, לאו בעבור תוקף וקושי הקליפה שלהם הרחיקם מהם, אלא בעבור הסרחון של הרע שיש בקליפתם, כי היו ישראל נזוקין מן ריח רע שלה אם היו דרים עמהם, וכמו שאמר השועל לחמור על יום השני שהיה נושא עליו סרחון, לאו בעבור מוראם ממך היו בורחים, אלא בעבור הסרחון שהיה עליך שלא היו רוצים להריח ריח רע, וכן כאן לאו בעבור תוקף וחוזק הקליפה הבריח את ישראל למצרים, אלא בעבור סרחון הקליפה שלא תריח נפש ישראל ריח רע של קליפת הכנענים, ועל כן אין כאן טעם להיות לישראל מורא ופחד מכניסתם לארץ כנען, כי יבואו עתה להכרית הכנענים ממנה בעזרתו יתברך, ולטהר את הארץ

ובזה יובן ואתם אל תראו את עם הארץ דייקא, שתחשבו מה שזכו להארץ הטובה הידועה, ש"מ מזלם תקיף, אין זאת הזכיה שזכו בארץ בא להם מפאת המזל, אלא מפני כי לחמנו הם שיש בהם נצוצי קדושה השייכים לנו, ולכן קבלה אותם ארץ הקדושה שהיא חלקינו ונחלתינו, כי ישראל וארץ הקדושה חד איהו, שלכן נקראת ארץ אחוזתכם כנודע, ולא היה זה מצד המזל כדי שתהיו יראים מצידו. וגם לא תהיו יראים מצד הקליפה שלהם בראותכם שהבריח אתכם הקב"ה מן הכנענים לארץ מצרים, הנה גם זאת ההברחה שברחתם מהם לא היתה מסיבת מורא הקליפה שלהם, אלא מסיבת הסרחון שלה וזהו סר צלם מעליהם, סר לשון סרחון וביאוש, כמ"ש בערוך בערך סר תרגום ולא סרי, וכן איתא בגמרא מה יעביד ר"י לרוקיה דלא לסרו, וכן אמר כאן צלם הוא הקליפה של הכנענים, סר ר"ל יש בה סרחון וריח רע, ולכך הבריח אתכם לארץ אחרת כדי שלא תריח נפשכם ריח רע מהם, ולאו מצד הקושי ותוקף הקליפה היה זה, ועל כן כיון דהשי"ת הוא אתנו לגרשם תכף ומיד בביאתינו שם, אל תיראום, כאשר אתם מדמים בזה

אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת, במדבר הזה יתמו ושם ימותו. קשא מאי מרבה בתיבת כל, ועוד י"ל למה כפל יתמו ושם ימותו, גם נקיט אם לא זאת אעשה, לשון אם לא אין לו הבנה בדברים אלו ואינו מרווח. ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש המפרשים ז"ל דכל גזרה שתהיה בדבור נחלשת ולא תתקיים כולה, אבל אם תשאר במחשבה תהיה חזקה ולא יתבטל ממנה כלום, ובזה פרשו המפרשים ז"ל על מאמר רז"ל, דאמרו כשהראה