עוד יוסף חי תרכט

לב עליהם, והמיתה היא העדר הרמוז בצירוף מה, ולז"א וראיתם את הארץ מה היא, שתראו בה פועל מה המורה על ההעדר, וזה לא יהיה אלא רק לעם היושב עליה, ולא לכם העובדים בה

ומה הארץ השמנה היא אם רזה. נ"ל בס"ד שמנה קרי בה שמנה בחולם, שהוא ר"ל מספר שמונה הרומז לבינה, שהיא ספירה שמינית, והיא ירושלים העליונה, דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, והגיד להם שישיגו ברוה"ק התחברות ארץ ישראל התחתונה עם ירושלים העליונה, שהיא בסוד הבינה, ותראו אם היא מחוברת עם הבינה שהיא מספר שמונה, או אם רזה היא בהתחברות שאין לה חיבור חזק וטוב, וראו היש בה עץ, ר"ת עין צדיק המאירה בה בסוד בן פורת יוסף בן פורת עלי עין

ויעלו ויתורו את הארץ עד רחב לבא חמת. י"ל מה בא הכתוב ללמדנו בסיומו את המקומות ההם. ונ"ל בס"ד, דידוע כי ארץ ישראל כולה היא בחינת לאה, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בפסוק לך לך מארצך וכו', אל הארץ אשר אראך, אך חברון בלבד היתה בחינת רחל, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בטעם שמלך דוד הע"ה תחלה בחברון שבע שנים, כדי לתקן את רחל, וידוע כי המרגלים לא נכנסו לחברון אלא רק כלב לבדו, והנה מספר רחב בלא וא"ו ככתוב בתורה עולה ר"י, ומן מספר ר"י עד שתגיע למספר חמת יש מספר רחל, ולז"א ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחב דמטי לחמת, פירוש עד מספר שיש מן מספר רחב שמגיע למספר חמת, הלכו המרגלים, כי לא הלכו לחברון שהיא רחל, והיינו עד ולא עד בכלל, ורק כאשר עלו בנגב ויבא כלב לבדו עד חברון והם לא באו

ויעלו בנגב ויבא עד חברון ושם אחימן שישי ותלמי ילידי הענק. הנה אנחנו צריכין להתבונן בכמה דברים במקרא הזה, חדא דארז"ל ויבא כלב עד חברון, והיכא רמיז כלב, ועוד אם כלב נכנס שם כדי להתפלל על קברי האבות, למה לא נכנס יהושע ג"כ להתפלל על עצמו שינצל מעצת המרגלים, והן אמת כי יהושע התפלל עליו מרע"ה, מה הפסד יש בזה, אם יבקש בזכות האבות ג"כ שיתפללו עליו, ועוד כשנכנס כלב למה לא הקפידו האנשים אשר עמו לומר לו למה תכנס לבדך, כיון דאין אנחנו נכנסים, דראוי להיות כולם שוין במהלכם ולא יתפרדו זע"ז, ועוד באמת חברון היתה מבונה שבעה פעמים על צוען. ולמה לא נכנסו המרגלים לרגל אותה, ונ"ל בס"ד כי המרגלים פחדו ליכנס שם, מפני ששם יש בני ענק, ולכך נתנו מעלה גדולה לכלב ועשו לו יתרון ועילוי גדול, באומרם אליו להיותו משבט יהודה ומגולגל בו יהודה שהיה מלך באחיו, ויש לו ברכה ידך בעורף אויבך לא ירא ולא יחת מפני בני הענק, ואדרבא יהיה עליהם אימה ופחד ממנו, ולכן אמרו כולם לכלב בכבוד הכנס אתה לבדך, כי הם כיון שאין להם ברכה כזאת הברכה שיש ליהודה המתגלגל בך, צריכין הם לחוש לסכנה מפני בני הענק

והנה כאן כינה הכתוב את כלב בשם נגב, כי מספר שמו נ"ב, ועם כללות ג' אותיות שמו נעשה נגב, וז"ש ויעלו בנגב כלומר עשו עילוי ומעלה גדולה בנגב, הוא כלב שכבדו אותו בביאה זו של חברון, באומרם שראויה אליו דוקא, ולכן ויבא עד חברון, והא דלא נכנסו הם עמו מפני ששם אחימן ששי ותלמי בני הענק, וחששו על עצמן להכנס במקום סכנה ההוא, ואם תאמר שמא לא נכנסו שם, מפני שלא היתה חשובה בעיניהם כדי לרגל אותה, לז"א וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, שהייתה מבונה שבעה פעמים על טוב צוען מצרים, שהיתה מובחר הארצות שבעולם

עלו זה בנגב ועליתם את ההר. נ"ל בס"ד הסט"א נקראת גב שהוא ר"ל אחור שעומדת באחור מקום הקדושה, רמז לדבר ארם מקדם פלשתים מאחור, כלומר ארם הוא צד המקום של הקדושה שהוא א' רם מקדם, אבל פלשתים הסט"א היא מאחור, על כן הסט"א נקראת גב שהוא ר"ל אחור. גם ידוע שיש בסט"א עשר ספירות טומאה, ושלשה אומות שהם עמון ומואב ואדום הם ראש, כי הם כנגד ג' ראשונות חב"ד דקליפה, אך ז' עממין נקראים זנב שהם ז' תחתונות חג"ת נהי"ם הנחשבים זנב לגבי אותם השלשה שנקראים ראש. נמצא ג' אומות הנז' הם ראש של גב, ואלו שבעה עממין שהיו שולטים בא"י קודם כניסתם של ישראל הם זנב של גב

והנה אם תכנים אותיות זה באותיות בנגב יהיה מזה צירוף זנב גב, ולכן לאלו ההולכין לרגל את ארץ ז' עממין, אמר להם עלו זה בנגב, רמז להם בזה על צירוף זנב גב כלומר אל תראו מהם, כי אלו השבעה עממין הם זנב של גב, ולא ראש של גב, כי אותם שהם עמון ומואב ואדום שלא ניתנו לכם עתה המה ראש של גב, ולכן לא ניתן לכם שליטה עליהם עתה אלא עד ביאת המשיח, אבל אלו השבעה הם זנב גב, ונותן לכם שליטה עליהם עתה ונמסרים בידיכם. ואמר עוד ועליתם את ההר, רמז להם כשאתם הולכים שם אין אתם עולים לאויר סט"א, אלא אתם עולים לאויר קדוש המכוון כנגד ירושלים של מעלה, ולז"א ועליתם את ההר, כלומר לקדוש הרמוז באותיות הסמוכים לאותיות הר מכאן ומכאן, כי קודם הר יש דק, ואחר הר יש ו"ש, הרי צירוף קדוש כלומר אתם עולים לאויר קדוש

ועוד נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב מהרי"ם ז"ל, דארץ ישראל היא טובה עם שתי המעלות ביחד שהם ערב ומועיל, והערב הוא מצד תבואתיה ופרותיה ושמנה ודובשה, והמועיל הוא מצד קדושתה במצות התלויות בארץ, ולהיותה מוכשרת לעבודת השי"ת ולהשראת שכינה ע"ש

והנה ידוע דהערב יתייחס לצפון, והמועיל יתייחס לדרום, כמ"ש רז"ל הרוצה להעשיר יצפין והרוצה להחכים ידרים. גם נודע דהנמשך אחר הערב אין הליכתו נחשבת עליה אלא ירידה, כי כן דרכו של ערב להיות יורד, כי כח התאוה של הערב נחלש ברוב הימים, משא"כ המועיל הליכת האדם בו נחשבת עליה, כי דרכו להיות תאותו מתגברת ועולה באדם, ועל זה ארז"ל זקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתם מתוספת עליהם. וז"ש עלו זה בנגב, ר"ל לא תבקשו את ארץ ישראל בשביל הערב לאכל מפריה ולשבוע מטובה, אלא תבקשו אותה בשביל המועיל המתייחס לנגב, ועי"כ ועליתם את ההר, דהליכתכם נחשבת עליה ולא ירידה. ובזה יובן מ"ש כלב להם עלה נעלה וירשנו אותה, ר"ל במועיל שדרכו בעליה נעלה אותה לארץ כנען, ובזה וירשנו אותה שתהיה אצלינו בסוג ירושה שאין לה הפסק, שלא נחטא כדי שנגלה ממנה

הלא טוב לנו שוב מצרימה. נ"ל בס"ד, דקראו אותה עתה בשם מצרימה, ולא אמרו מצרים, והיינו כי הם היו יראים מארץ כנען שסופה נו"ן פשוטה, שהיא דוגמת גדר וחומה, וחשבו שזה מורה שלא תוכל שום אומה להכנס בתוכה לרשת אותה, כי היא כעיר בצורה בחומה זקופה וגבוהה, עומדת כנגד הבא אליה ללכדה, וכמ"ש בתחלת דבריהם והערים בצורות גדולות מאד, ולכך הם אומרים לשוב מצרים, וכדי שלא יאמרו להם אם אתם עושים רמז לזה מן אות האחרון של השם, הנה גם במצרים יש רמז דומה לזה שלא יוכל האדם ליכנס בה לרשת אותה, כי סופה מ"ם סתומה שהיא מוקפת מארבע רוחות, דמורה זה שהיא שמורה מן אנשים זרים שלא יוכלו לכבוש