עוד יוסף חי תרכז

הבאים להרהר אחרי מרע"ה בזה, להודיע כל מה שכותב מרע"ה בתורה עפ"י גזרתו ומאמרו של הקב"ה הוא כותב, ועל כן אע"פ שיש דברים שהם שבח עצמו הוא מוכרח לכתוב כאשר אומר לו השי"ת. מעשה במלך אחד ששמע שיש אצל מלך א' שהוא אהוב שלו שר אחד חכם ושלם בכל מדות טובות ודרך ארץ, וחוקים ונימוסים של המלכות, ודעתו רחבה מאד, ומבין דבר מתיך דבר, ומפרש סתומות קולע אל השערה ולא יחטיא, והיה רוצה לראותו ולבדקו ולנסותו לידע אם אמת הוא, כאשר מפליגים אותו העולם בשבחים ומעלות הנמצאים בו, וכתב למלכו שישלחהו אליו לראותו, וכן עשה, וכאשר בא אצלו היה אותה שעה המלך עומד אצל המרכבה שלו לרכוב בה ליסע למקום אחד, וקודם שעלה המלך למרכבה רמז בידו לזה השר החכם שיעלה למרכבה קודם שירכב הוא, וזה תכף ומיד עלה, ואחריו עלה המלך, ואחריו עלה המשנה של המלך, ויחר להמשנה על הדבר הזה, ויאמר להשר החכם ההוא אתה הוא אשר משבחים אותך בשלימות המידות ובידיעות בחוקי המלכות ודרך ארץ, איך עלית למרכבה קודם שיעלה המלך, וזה הוא קלות ומיעוט דרך ארץ, והיה לך לסרב ולומר למלך חלילה לי לעלות קודם המלך, ויען השר ויאמר להמשנה אם אתה היית מכבדני לעלות למרכבה שלך קודם שתעלה אתה הייתי מסרב מפני כבודך, אך מאמר המלך על כל אדם אינו מסוג הכבוד, אלא הוא עניין גזרה, כי אין ראוי שהמלך יקדים כבוד עבדו על כבוד עצמו, כי לכן אמרו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ולכן אם יצוה המלך לעבדו לעשות דבר אחד אע"פ שבזה הדבר יגדל כבוד העבד מאד, הוא מחוייב לעשות תכף ומיד, שאם יסרב משום ענוה ה"ז מקל בכבוד המלך, כי בזה ניכר שהמלך צוהו כך בשביל להרבות לו כבוד על עצמו, וזה אינו מן הראוי למלך, על כן כשאמר לי המלך לעלות למרכבה קודם ממנו, אם הייתי מסרב הייתי חוטא בכבוד המלך, לכן מיהרתי לעלות לקיים גזרתו, כי בזה ביררתי שאני מקיים גזרת מלך, ויענו כל השרים ויאמרו להשר צדקת בזה. ולכן כשאומר לו הקב"ה למרע"ה תכתוב והאיש משה עניו מאד, ודבר וכו' כאשר ידבר איש אל רעהו, וכן ולא קם נביא עוד וכו', היה מוכרח מרע"ה לכתוב כאשר צוהו, לקיים גזרת מלך, וז"ש לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, בכל דייקא, כלומר בין בדברים השייכים לכבודו, בין בדברים דלא שייכי לו, בכולם נאמן לכתוב כראוי, יען כי אני פה אל פה אדבר, כלומר בכל דבר אני מצוהו לכתוב כך וכך, והוא מוכרח לכתוב כאשר אנוהו

פרשת שלח לך

שלח לך אנשים. איתא במדרש, שלח לך אנשים, רבי אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם, והמדרש הזה תמוה, מה ענין פסוק זה לפסוק שלח לך אנשים. ונ"ל בס"ד עפ"י מה ששמעתי מספרים, פעם אחת גביר אחד ממנהיגי הקהל עשה עבירה בסתר, ששכב בחדר סגור עם אשת איש, והבנין והתקרא של החדר היה חזק מאד כי חדש הוא, והנה בעודם שוכבים זע"ז נפלה התקרא בגזרת שמים, וכשבאו להסיר התקרא מצאום תחת התקרה מעורים זב"ז, ונודע לעיני הכל מעשה העבירה, ויוליכו גוית הגביר ההוא לקברו וקודם קבורה בא הרב של העיר ההיא להספידו, ופתח עליו הפסוק הזה, נודע ה' משפט עשה בפועל כפיו נוקש רשע הגיון סלה, ישובו רשעים לשאילה כל גוים שכחי אלקים, פירוש מתי נודע ה' משפט עשה, בעת אשר בפועל כפיו נוקש רשע, כאותו הגביר אשר בעת שעשה העבירה נוקש בנפילת התקרא עליו, ואז מעשה כזאת תהיה הגיון סלה אצל בני אדם, שיספרו אותם תמיד לדורי דורות, אבל אם לא יהיה הרשע נוקש בשעת הרשע, אלא ישובו רשעים לשאלה כדרך כל הארץ, אע"פ שהם מתים בעונם, אין ניכר לעיני העולם הדין שעושה הקב"ה, אלא כל גוים שכחי אלקים, שלא יתפעלו מן הדין הנעשה בשם אלקים, ולא יווסרו ממנו, על כן זה המת ודאי נתפעלו הבריות מן הדין שנעשה בו, כי אין זה טבעי ונהוג שתפול תקרא חדשה מאיליה, והכל מאמינים כי יד ה' עשתה זאת בעבור העבירה שעשה, ויווסרו בזאת ועשו תשובה בלבבם, ולכן גם האיש הזה נמחלו עונותיו בעבור סקילתו, ובעבור שנעשה סיבה לשוב העם בתשובה, ואמר הרב קדיש והורידו המת לקברו ע"כ. ונמצא לפ"ז כשימות הרשע מיתה משונה כזאת בדרך פלא, יתפעלו בני אדם הרואין והשומעין וחוזרין בתשובה, מפני שאין רואין דרך לתלות הדבר בטבע הנהוג

ולכן דרכן של חכמים הראשונים היה, כאשר מענישים אדם רשע להמיתו לא יעשוהו מת כשאר מתים, אע"פ שממיתין אותו פתאום ברגע אחד, אלא נעשה גל של עצמות, שפירש רש"י ז"ל כאדם שמת קודם כמה שנים ונרקב, והיינו כדי שלא יאמרו הרואין לא מפני קללת החכם מת זה, אלא כך קרה לו אותו רגע מיתה פתאומית, על כן נעשה גל של עצמות, שזה א"א להיות ברגע, והוא דבר שינוי ממנהג, ובזה יודו כי יד ה' עשתה זאת, ובעבור כבוד החכם אשר נתן עיניו בו להענישו

והנה ידוע כי החציר הוא עשב שגדל כל צרכו, ועלה ויצא על פני הקרקע, וזה היובש שלו הוא טבעי ונהוג, יען כיון שיצא וגדל על הארץ ועומד באויר שולטין בו החום והרוחות הקשים ומייבשים אותו, וזה העשב נקרא חציר, אבל ציץ הוא עשב הקטן שעולה על פני הארץ פחות מעובי חצי אצבע, וזה אינו שולט בו החום ורוח החזק והקשה, על כן אם יראו שזה הציץ הקטן נבל, הרי זה הוא משינוי הטבע, שאין דרכו של זה להיות נבל

ועל כן כיון שהכתוב דימה לבני אדם לעשבי השדה, וכמ"ש רז"ל בגמרא, לכן בני אדם שהם מתים מיתה נהוגה, ואין בה שינוי הטבע דומין לחציר היבש, שהיובש בו טבעי, אבל בני אדם המתים בשינוי הטבע, כמו אותו שנעשה גל של עצמות, או כמו אותו עשיר שבעשותו העבירה נפלה עליו תקרא חדשה ובניינה חזק מאד, אלו וכיוצא בהם דומין לנבל ציץ, שהוא משינוי הטבע הנהוג, ולז"א מנהגו של עולם יבש חציר, אבל אם נבל ציץ שהוא מיתה בשינוי הנהוג, ונגדית לטבע, הנה בזה דבר אלקינו יקום לעולם, שהכל מודים שיד ה' עשתה זאת, בעבור החטא והעבירה, ועי"ז לא יזידון לעבור על דבר השי"ת, אלא דבר אלקינו יקום לעולם, כי יתפעלו מדברים האלה ויווסרו לפרוש מן העבירה

והנה ידוע ענין המרגלים לא היה רק עון הנוגע בכבוד הארץ, שהוציאו עליה דבה ארץ אוכלת יושביה היא, אלא היה עון חמור מאד שהוא הכחשה בנבואת מרע"ה, שנתנבא ואמר להם בדבר השי"ת שיביאום אל ארץ טובה, ונתן אותה בידם בנחת ושלוה ותפול אימתם על יושביה וכו', והם הכחישו בכל זה, שא"ל בשם השי"ת, ואמרו שהוא מעצמו דבר כל זה וה' לא צוה, וגם אמרו למה ה' מביא אותנו אל הארץ לנפול בחרב וכו', וגם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, שבזה כיחשו גם יצ"מ לומר מרע"ה הוציאם, והשי"ת לא צוה ח"ו, וכיון שעשו הכחשה בנבואת מרע"ה בדבר אחד או בשני דברים, הנה בזה הרסו כל התורה כולה ח"ו, שיאמרו השי"ת לא צוה בכל זה, ובזה נחרב העולם

ובזה פרשתי בס"ד טעם לסמיכות פרשת המרגלים לפרשת קורח, מפני כי שני עניינים אלו הם שוים