עוד יוסף חי תרכו

להיות רבוי שלה בגדר עצום ורב, שיהיה הממון רבוי תאותו סיבה להוציא אותו מן העולם, ואזכיר פה מעשה האמורה בספר אחד בדרך משל ע"ד המוסר, והוא איש אחד היתה מלאכתו לחטוב עצים מן היער בכל יום מעלות השחר עד הצהרים, וישאם חבילות על כתפו להביאם לעיר למכור אותם ומדמיהן היתה פרנסתו ופרנסת אשתו ובניו בכל יום, ובזו המלאכה פתח עינו ונתגדל, כי גם אבותיו היתה פרנסתם במלאכה זו שהיו חוטבי עצים. ויהי היום בתקופת תמוז שהחום קשה מאד, והוא היה חוטב עצים כדרכו ביער מן הבקר עד הצהרים, אז מרוב החום וגודל היגיעה והטרחה שהיה עיף ויגיע מאד, ורפו הידים וכשלו הברכים, הנה קודם שנשא החבילות על כתפו ישב על הארץ אצל חבילתו לנוח מעט, כי כשל כוחו, וכאשר הביט בעמלו ויגיע כפו התאמץ לבבו, ויאנח במר רוחו באומרו למה איש כמוני רק לעמל יולד, לא אנוח ולא אשקוט מדי יום ביומו, לכרות עצים חזקים וגבוהים, ומאכלי תמיד לחם עם ירקות השדה או בצלים, ולא טעמתי טעם בשר עוף ובהמה, וגם לא פירות העץ ופרי האדמה, ומימי לא תפסתי בידי מטבע זהב, ורק פרוטות דקים של כסף או של נחשת מחיר חבילתי אשר אביא ביגיע כפי, ומדוע לא ניתן לי הזהב המושלך אצל השולחנים והתגרים צבורים צבורים, ומדוע לא ניתן לי מטות יקרות לשכב עליהם במנוחה, ומדוע לא ניתן לפני שלחן מלכים ושרים מלא גדוש בקערות זהב וכסף מלאים מיני מאכלים וממתקים, וכזאת וכזאת הוא פורט והולך מכל דברים היקרים שבעולם, ועיניו היו זולגות דמעות כזרם מים כבירים, והוא מרוב בכייתו ואנחתו נרדם וישכב במקומו אצל חבילתו, ויחלום והנה לקראתו נער נחמד ויפה עינים ופניו מאירות כמו כוכבי השמים, ובידו שבט זהב מזהב פרוים, ויאמר לו שמע השי"ת קול אנחותיך, וראה את דמעותיך, ועתה שלחני אליך לומר לך שאלה אחת תבקש ממני ואמלא שאלתך, ויען זה ויאמר לו זאת שאלתי ואבקשנה, כל דבר אשר אהיה נוגע בו בידי או יהיה נוגע בכל אבר מאברי יהפך לזהב. ויען הנער ויאמר לו כדבריך כן יהיה, ויגע בו בשבט הזהב שבידו, ותכף ומיד נתעלם מעיניו, אך ראה כאשר השיב לו הנער כך היה משחק, וכאשר נתעלם מעיניו אז הבין בדעתו כי זה הנער היה מלאך שלוח מן השמים אליו, וישמח על זאת, ויבקש לנסות את ברכתו, ויושט ידו ויקח עץ אחד מחבילתו אשר כרת בזעת אפו, ויהפך העץ לזהב בכפו, וישמח שמחה גדולה, ויאמר עתה זאת מלאכתי תהיה נחלה לאנשים אחרים לחטוב עצים ולשאת על כתפם משאות כבדים. אך אני אהיה רם ועליון על כל עשירים ונכבדים, וגם על כל מלכים ונסיכים, כי הנה עתה אוחזה בידי בעצים ובאבנים ואהפכם לזהב, ואמכרם ואבנה בהם ארמון גדול מושב מלכים, ותוכו מטות וכסאות כראוי, ואח"כ אכנס בו ואעביר כפי על כל עציו ואבניו, ויהפכו לזהב, וגם אוחזה בכל המטות והכסאות שבו, ויהיו לזהב, ואמלא אוצרות שבו עפר ורגבי אדמה, ואשים ידי עליהם ויהיו זהב, ואעבור ברגלי יחף על הרצפה ותתהפך לזהב, היש בעולם מלך יושב ובארמון אשר כל עיציו ואבניו ורצפתו זהב, וכל אוצרותיו הגדולים מלאים זהב, א"כ לי הזהב לי הזהב, ולא לאחר. ובהיותו שש ושמח בחלומו בכל הדברים האלה אשר צייר בעצמו, הרגיש בחלום כי הוא צמא מחום היום, ויושט ידו בחלום ויקח את הכד שהיה מלא מים ומונח אצל מראשותיו, כדי לשתות מים ממנו, ותכף ומיד בנגעו בו נהפך החרס לזהב, והנה כד זהב נוצץ לעומתו, ותגדל שמחתו, אך המים שבתוכו נשארו מים, כי לא נגע בשרו בהם עדיין, וכאשר הניח הכד על השפתים שלו לשאוב המים, אז גם המים אשר בתוך הכד נהפכו לזהב, ולא זבו המים בפיו, כי בנגעם בשפתיו שהם אבר מאבריו נהפכו המים ונעשו זהב

ואז אותה שעה הרגיש זה האיש בכסלותו בתאוה אשר התאוה בשאלתו, ויצעק בחלומו בקול מר ויאמר מה עשיתי בזאת השאלה אשר שאלתי לרעתי, כי אם כל הנוגע בבשר איברי יתהפך לזהב, מה אוכל ומה אשתה, כי הלא כל מאכל ומשקה אשר יבא לפי אז תכף ומיד בנגעו בשפתי ולשוני יתהפך לזהב, וא"כ ודאי ימות בצמא וברעב, כי א"א לאכול ולשתות את הזהב, ויבך בחלומו בכי גדול על רוע מזלו, אשר התאוה בשאלתו ובקשתו דבר שהוא לרעתו, כי אז בודאי קירב את מיתתו, ויאמר עתה ידעתי למה שחק הנער בשמעו שאלתי ובקשתי, ובתחילה חשבתי השחוק היה על כי התפלא על חכמתי ובינתי, במה שעשיתי לי בבקשתי, ועתה ידעתי כי השחוק היה ששחק על כסלותי שהסכלתי לבקש שאלה כזאת, שבאה מרבוי התאוה שהיא דבר המסבב רעה גדולה. והנה הוא בבכייתו הקיץ משנתו, והנה חלום, וירא כי חבילת העצים כולה אצלו, וכד המים מונח כמו שהוא, ואז נתפקחו עיני שכלו להתבונן במראה החלום ללמוד ממנו מוסר השכל. ויאמר בלבו הנה חלום הזה הראני כי לא טובה התרעומת אשר נתרעמתי על חלקי ועמלי, ולא טובה היתה ההסתכלות אשר הייתי מסתכל בקניינים של אחרים בתים וחפצים שאינם שלי, ולא טובה התאוה אשר הרחבתי ופשטתי אותה בכל הדברים הנמצאים בתבל להתאוות אליהם, ויורוני מן השמים טוב בחלומי להיות תמיד שמח בחלקי, ולא אקרא תגר על עמלי, ולא אביט בדבר שאינו שלי, כי כל תאוות של האדם באדמה הבל וריק המה, והיה מראה החלום הזה לי לנחמה שלימה. ע"כ המעשה שהובאה בספר אחד ע"ד המוסר

והמשכיל יבין מן המעשה ההוא, כי רבוי והתגברות התאוה בשלשה מיני הנאות הנז' גורמים סוף דבר להוציא את האדם מן העולם. גם לא תוכל להחליט להם מספר ומנין, יען כי יסתעף מהם סעיפים רבים, ובפרט תאות הממון סעיפיה רבו מאד, ושייכה בכל דבר ודבר המצוי בעולם, וגם יש בה מדרגות רבות ועצמו מספר, וטבע האדם אם יראה דבר שחבירו יתאוה לו גם הוא יתאוה, אע"ג דבלא"ה אין לו תאוה לדבר הזה, ולכן לאלו המתאוים כמה מיני תאוות מרובות קראם בשם אספסוף ותחלק התיבה לשתים וקרינן בה אסף סף, שהם שתי תיבות, דהיינו אסף תיבת אסף היא לשון אסיפה, ותיבת סף לשון כריתה, כמו יחדיו יספו נאם ה', ללמד כי באסיפה זו שמאספים בלבם תאוה רעה יספו בה, יען כי לא די להם תאוה בדבר אחד, אלא אשר בקרבו התאוו תאוה, כפל הלשון ללמד על כמה תאות, ואמרו אשר בקרבו ללמד אם בפיהם יאמרו על אחת, הנה בקרבם יש כמה מיני תאות, ולכן קראם בשם אספסף, שהוא אסף סף, כלומר זה אשר אסף מיני תאוות בקרבו סופו להיות סף מן העולם, כי אלו הכוחות של התאוה יתגברו עד מאד אצלו ומוציאין אותו מן העולם, וכאשר פרשנו בתאות אכילה ושתיה ובתאות המשגל ובתאות הממון

לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו. נ"ל בס"ד כי מצינו שכתב מרע"ה בתורה דברים שהם שלו, כמ"ש והאיש משה עניו מאד מכל האדם, וכן בפרשת כי תשא וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ובפרשת וזאת הברכה, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ואפשר שיהיה איש שוגה ופתי להתקשות בדבר זה, איך מרע"ה יכתוב שבחים שלו והוא באמת עניו מאד, לכך עתה סתם הקב"ה פה האנשים