עוד יוסף חי תרכה

שהכל בו בשתיהם אליך ישברו, ר"ל כונתם בין בעסק הימין שהוא נפשיי, בין בעסק השמאל שהוא גופניי, הוא אליך בעבור קיום רצונך ועבודתך, ולא בעבור טובת עצמם, שעי"כ הצדיק נקרא כל, שבזה נכלל עסק הגשמיי בעסק הרוחני, ולכן אתה נותן להם את אכלם, כלומר שכר המצות תתן להם בעתו הנצחי שהוא זמן עוה"ב, ולא תתן אכלם דהיינו שכרם בעוה"ז, שאינו קיים ונצחי, ועכ"ז יזדמן שהם יבקשו בעוה"ז קצת מן השכר, תעשה רצונם ותתן להם, וכשחוזרין בהם ויבקשו להחזיר השכר שנתת להם תעשה רצונם ותקבלנו מהם, וכדאשכחן בהך עובדא דרשב"ח, שבתחלה רצה לקבל, ושלח לו הקב"ה תבנית יד עליונה ונתנה לו. ואח"כ חזר בו ורצה להחזיר הנותן לו, וג"כ עשית רצונו ושלחת לו תבנית יד וקבלה ממנו, ולז"א אע"פ שאתה רצונך שתתן להם אכלם שהוא שכר תורה ומצות בעתו דוקא, שהוא זמן עוה"ב הנצחי, עכ"ז יזדמן שתהיה פותח את ידיך שתי ידים שהוא יד אחת ליתן, ואח"כ יד אחת לקבל, יען כי אתה משביע לכל חי זה הצדיק שנקרא כל, ונקרא חי, רצון שלו. ולכך כאשר היה לו רצון לקבל שלחת לו יד ליתן לו, וכשהיה לו רצון להחזיר שלחת לו יד לקבל ממנו, והרי בזה אתה עושה להם נסים ונפלאות, וגדול נס האחרון מן הראשון

ולז"א ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. וי"ל דנקיט ידינו ב"פ, ובזה ניחא, חדא ידינו קאי על עסק ומלאכה הנפשיים שמתייחסים ליד ימין, וחדא ידינו קאי על עסק ומלאכה הגופניים שהם מתייחסים ליד שמאל, שבזה ובזה כונתינו לש"ש לקיום רצונו יתברך, ובזה נעשה ונצליח בשתיהם, כמ"ש הפסוק בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב כאן עשה לך שתי חצוצרות כסף, רמז לשתי ידים ימין ושמאל שהם ארוכים כמו חצוצרות שיהיו עסקיהם חשובין ככסף שהוא חסד, מקשה תעשה אותם שיהיו שוין בכונה שלהם, כי בשתיהם תהיה הכונה לש"ש, ועי"כ יהיו נכללים זה בזה, ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד, כי נקרא על עסקי שתיהם שם קודש, ואז והיו לך עסקים של שניהם תועלת למקרא העדה, הוא בירור ולקוט ניצוצי הקדושה, שגם בעסק הגשמי אם יכוין האדם בו לש"ש עושה על ידו בירור נ"ק, למסע המחנות הם המלאכים הנבראים מן התורה והמצות, שיסעו ויעלו למעלה למקום הקודש השייך להם בשלימות בלי חסרון

וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכו'. נ"ל בס"ד התאוה נמשלה למלח שצריך למעט, דאע"פ שהוא צורך גדול לאדם עכ"ז אם ירבה בו יהיה רע לו, ורק מיעוט שלו טוב, וכמ"ש במדרש רבא איש אחד אמר לירושלמי הא לך פרוטה אחת ותקנה לי בה אוכל שאוכל ואשבע ואקח עמי את הנשאר גם לדרך, והלך וקנה בה מלח, וא"ל אכול כדי שבעך, ולקחת ממנו גם אתך לדרך. ולכן התאוה נקראת מלח, כי רק המעט ממנה טוב, אבל אם ירבה בה היא רעה דוגמת המלח, וזה אינו אלא בתאוה החומרית הגופניית, אבל תאוה הנפשית כל מה שהאדם יכול להגדילה ולהרבות הוא טוב לו, וז"ש וכי תבאו מלחמה בארצכם, חלק תיבת מלחמה לשנים, וקרי בה מלח מה, כלומר מה שאתם צריכין להביא ולהכין מלח מה, מדה שהיא דוגמת מלח מעט, כי מה ר"ל מעט מלשון ונחנו מה, זה דוקא בארצכם, ר"ל בחומר שלכם, כי החומר מכונה בשם ארץ כנודע, ולא יהיה זה בחלק הנפשיות שלכם גם תהיו מורגלים יותר בזמירות דוד בן ישי נעים זמירות ישראל, ולז"א על הצר הצורר אתכם, הצר הוא השטן, ולמעלה מן אותיות שטן באלפ"א בית"א יש אותיות זמר. ובזה פרשתי בס"ד מ"ש השי"ת לנחש שהוא השטן הוא ישופך ראש, ר"ל ישופך בזמר שהוא ראש שמך, והריעותם בחצוצרות רמז לקנה ולושט שהם דוגמת חצוצרות, והריעותם לשון רצון שתהיו מרוצים להשי"ת הן במעשה הקנה שממנו יוצא פעולת הקול והדבור, והן במעשה הושט שבו האכילה והשתיה, בשניהם תהיו מרוצים, ותרגום של רצון רעוא. ונזכרתם לפני ה' אלקיכם בטהרת הלב שהוא גלוי רק לפני ה' אלקיכם, ובזה ונושעתם מאויביכם, שאויביכם יהיו נהפכים לכם לאוהבים, כדכתיב ויהפוך ה' אלקיך את הקללה לברכה. או הכונה שהשטן וגונדא דיליה ימליצו טוב עליכם, וכאשר נעשה ביום כפור

והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה. צריך להבין למה קראם אספסף, וגם אומרו אשר בקרבו נראה לשון יתר הוא, וגם אומרו התאוו תאוה לשון כפול הוא. ונ"ל בס"ד כי נודע תגבורת התאוה באדם הוא רע ומר לחומר הגוף ג"כ, כי התאוה היא משלשה דברים המוציאין את האדם מן העולם, כמ"ש התנא באבות שלשה דברים מוציאין את האדם מן העולם, והם הקנאה והתאוה והכבוד, ואע"פ ששלשה דברים אלו הם מצויים בכל אדם, ואין אנחנו רואין שמוציאין אותם מן העולם, אלא הם קיימים בעולם, כונת התנא לומר אפשר להיות להם נזק זה שיתגברו בהם שלשה דברים אלו, עד שיגיעו למדריגה זו שיהיו סיבה להם להוציאם מן העולם

ונדבר עתה במדת התאוה אשר היא נחלקת לשלשה חלוקות, שהם הא' תאות המאכל והשתיה, והב' תאות המשגל שהוא תשמיש המטה, והב' תאות הממון. כל אלו השלשה אם יתרבו ויתגברו ביותר באדם, אפשר שיהיו אלו סיבה להוציא מן העולם

והוא כי בתאות האכילה כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דיעות פ"ד וז"ל, אכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים, ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו, כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע, או מלשבוע וכו' עכ"ל. נמצא רבוי ועוצם התאוה שגוברת בו אפשר שתסבב לו המיתה שבה תהיה יציאתו מן העולם, שע"י רבוי ותאוה יבא לידי חולאים רעים, שיהיו סיבה למיתתו ב"מ, וכן הענין הוא בשתיה של מיני שכר המשכרים את האדם, גם מאלו הרבוי שלהם מוליד לאדם רע, שאפשר להיות לו סיבה שיכחד מן העולם, כי נודע מעשה אשר קרה לשיכור אחד שהיה דרכו לשתות יותר מדי בלי שום גבול, ופעם אחת ע"י שכרותו כל רוחו הוציא כסיל, וגילה דבר סוד הנוגע למלכות, ותכף נהרג הוא ושלשה אנשים אחרים עמו. ועוד היה אדם אחד אשר בסיבת רבוי התאוה שהיה לו בשכרות, לא זכה להוליד בנים ובנות, ויש כי מחמת רבוי תאותו בשתיה בלי גבול מת פתאום ב"מ, ואמרו הרופאים שזה היה לו מסיבה זו

וכן הוא בכח התאוה הב' שהיא תאות המשגל, שהוא רבוי תשמיש המטה בלי גבול, ג"כ גורם לאבד את האדם מן העולם, כמ"ש הרמב"ם בה' דיעות שם וז"ל, אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חולאים, והאלף מרוב התשמיש ע"כ ע"ש. נמצא גם במין התאוה הזאת גורם הרבוי רע לאדם להוציאו מן העולם

וכן הוא בכח התאוה הג' שהיא תאות הממון, לאסוף ממון רב אשר הוא אוהב כסף לא ישבע כסף, בזה רבוי התאוה הוא רע ומר לאדם, שגם תאוה זו אפשר