עוד יוסף חי תרכג

ששניהם מתכונים לדבר אחד, והשואה זו לפעמים תהיה לרעה לפעמים לטובה

והיינו ע"פ מ"ש רז"ל במדרש רבא סדר ויקרא פרשה למ"ד, א"ר לוי מי שלוקח לולב גזול למה"ד ללסטים שיושב בפרשת דרכים לעוברים ושבים, חד זמן עבר עלוי חד לגיון למגבי דמוסיא דההיא מדינתא, פירוש עבר העבד של המלך לגבות מסים קצובים של אותה מדינה, עמד זה הלסטים והקדים לפניו על הדרך וגזלו, ולקח ממנו כל מה שהיה לו בידו, ואחר ימים נתפס אותו גזלן ונחבש בבית הסוהר, שמע אותו לגיון והלך אצלו ואמר לגזלן תן לי מה שגזלתני, ואני אלמד עליך זכות שתנצל, ויאמר לו מכל מה שגזלתי ומכל מה שלקחתי הכל אבד ואין לי עתה כלום, אלא רק זה החפץ שהוא מונח תחתי ויושב עליו והוא משלך, א"ל הלגיון תן אותו לי ואני אלמד עליך זכות לפני המלך, אמר לו קח לך, ואחר שלקחו א"ל הלגיון הוי יודע שאתה נכנס מחר לידון לפני המלך, ואז המלך ישאל אותך אם יש לך אדם אחד שילמד עליך זכות, ואתה תאמר לו יש לגיון פלוני שהוא יודע ללמד עלי זכות, ואז המלך ישלח ויקראני, ואני אבא ואלמד עליך זכות לפניו, ולמחר הביאו אותו לידון לפני המלך, ושאל המלך ואמר לו אם יש לך אחד מליץ זכות עליך, ואמר לו יש לגיון פלוני שיודע ללמד זכות, שלח המלך וקרא אותו, וא"ל אם אתה יודע ללמד זכות על זה, א"ל יודע אני כי בזמן ששלחתני לגבות המסים מאותה המדינה קם זה נגדי וגזל ולקח כל מה שהיה עמי, וזה החפץ הוא מה שלקחתי ממנו אחר הגניבה והוא יעיד, והיו כל העם צווחין ואמרין אוי לזה האדם שנעשה סניגורו קטיגורו. כך אדם לוקח לולב לזכות בו, אם היה גזול צווח הלולב לפני הקב"ה גזול אני חמוס אני, ומלאכי השרת אומרים אוי לזה שנעשה סנגורו קטיגורו, ע"כ, פירוש המלאך הנברא מן המצוה כשאומר אני נעשיתי ממצות הלולב שקנה אותו האדם, אם הוא קנאו בממון של היתר, יאמר אני נעשיתי ממצות הלולב שקנאו פ' בממון של היתר ובקנין היתר, ואם קנאו בממון של גזל או של חמס, יאמר גזול אני חמוס אני, נמצא הוא מלמד סנגורייא בזכרו המצוה, ובאמת זו הסנגורייא היא קטגוריא, שמסיים גזול אני חמום אני, וכמו אותו לגיון שהוא בא ללמד זכות על אותו גזלן, באומרו שהשיב את הגזלה אשר גזל, כי אומר שהחזיר לי החפץ הזה שגזל ממני, ובאמת שזו היא קטגורייא דהודיע לפי דבריו שגזל ממנו הרבה, שלקח כל מה שהיה בידו, ורק חפץ זה השיב אליו

ודוגמה למעשה זו שהביא המדרש שהסניגור נעשה קטיגור, אתמר בגמרא דר"ה דף כ"ב ע"ב, ת"ר מה קלקול קלקלו הביתוסין, פעם אחת בקשו ביתוסין להטעות את החכמים, שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד משלהם ואחד משלנו, ולא הכירוהו, וזה האחד שהוא משלהם העיד עדותו ויצא, וזה שהוא שלנו אמרו לו חכמים אמור כיצד ראית את הלבנה, אמר להם עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת בין יריכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי, ואם אין אתם מאמינים לי הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני, אמרו לו חכמים מי הזקיקך לכך, (פירוש מי הזקיקך בתחלה להיות נשכר להם להעיד עדות שקר), אמר להם שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את החכמים, אמרתי אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים ויטעו את החכמים, אמרו לו חכמים מאתים זוז נתונים לך במתנה, והשוכרך ימתח על העמוד למלקות ופירש רש"י ז"ל שאמרו לו מאתים זוז רשאי אתה לעכבן לעצמך, ואע"פ שלא השלמת התנאי שלך להשוכרך, דיש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר, שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו ע"ש

והנה על דברים אלו שאמר זה העד בפני חכמים, כתב מהרש"א ז"ל אינו נראה שיהיו כל דברי של עד זה דרך התול, בלי כונת מה, וכבר כתב בעל העקדה בזה שער ס"ז, ואענה חלקי גם אני, והוא מהידוע בכמה דוכתין דמלכות בית דוד בעוה"ז נדמה ללבנה וכו', ע"ש בד"ק שפירש הדברים בדרך רמז. ואני אומר אלו המאתים זוז שנתנו הבייתוסים לזה האיש כדי להעיד עדות שקר על הלבנה שנולדה ונראית לו, היה בכלל המעות ההם שמצוייר בהם צורת בהמה, שראשו דומה לעגל ואזניו דומות לגדי, וקרניו לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, כי כך היה דרכם לצייר צורת בהמות וחיות ועופות על המטבעות, ואתרמי במעות שנתנו לו ולחבירו סלעים שיש בהם צורה כזאת ממש, ואפשר שהוצרך לפרוט להם פרטי הצורה הנז', מפני שנתכוון לעשות בהם רמז על אותו ענין, ובארתי מן הרמז שנרמז בזה ואכמ"ל. ואומרו שהיה עולה במעלה אדומים, היינו כי חכמי ישראל יתיחסו ללובן, דלכן נקראים בשם זקנים, אע"פ שהם בחורים, משא"כ הבייתוסים נקראים אדומים שיתייחסו לאודם, והם מסטרא דעשו אבי אדום שרצה שילעיטהו מן האדום האדום, ורצונו לומר מה שעלה בידו להטעותם שיחשבו שהוא אחד מהם, ויאמינו לעשות הדבר הזה על ידו, מפני כי קודם זה היה מתערב עמהם ומתחבר עמם, כדי שיאמינו בו, ולז"א עולה הייתי במעלה אדומים אל הבייתוסים שהייתי מתערב ומתחבר עמהם, ולכך טעו ועשו עמי קשר זה שבאמת הם לא הראוני ירח, אלא הראוני צרור המעות במקום הירח, וחשבו שבזה אהיה סניגור להם, וסוף הגיד פשעם וחטאתם, ונמצא שבאו להכין להם סניגור על מחשבתם הרעה, וסוף עלה בידם קטיגור

איך שיהיה הנה גם מן המעשה הזאת נראה, כי יזדמן שהאדם מכין סנגור, ובאמת הנה הוא מכין אותו להיות לו קטיגור. וכן הענין כאן, באלו השני מלאכים שהם אחד מימין ואחד משמאל, שזה המלאך שהוא משמאל מכריז פלוני קנה לולב במעות של גזל, והמלאך שהוא מימין קורא ומכריז בב"ד של מעלה איש פלוני קיים מצות נטילת לולב אשר קנאו במעות של גזל, נמצא שניהם שוים בדברים של ההכרזה, כי שניהם דברו קטגורייא ודברו רעה על זה האיש, וכן לפעמים הם שוים לטובה, כי מלאך של שמאל יכריז יעל נבעלה לסיסרא והרגתו, ושל ימין מכריז יעל הצילה את ישראל בבעילה של סיסרא. וכן מלאך של ימין מכריז איש פ' קיים מצות מילה בשבת פ', ושל שמאל מכריז פ' חתך ערלה בשבת, דנמצא שניהם שוים לטובה

ובזה יובן עשה לך שתי חצוצרות כסף, שתי חצוצרות רמז לשני המלאכים הנרמזים, שהם א' מסטרא דדינא, וא' מסטרא דחסד, שיהיו שניהם שוים לטובה להיות שניהם כסף שהוא חסד, מקשה תעשה אותם בהשוואה אחת ממש זע"ז בחבור אחד, והיו לך למקרא העדה, לשון עדי וקשוט שיכריזו על מצות ומע"ט, ולמסע המחנות שיעידו על קיום המצות, שהם נקראים בשם חיל שהוא מחנה

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, רמז הכתוב עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם. ואקדים לבאר תחלה ענין אחד, כי ידוע שכל הפעולות בין בענייני הנפש, בין בענייני הגוף יתייחסו לידים, ולכן ברא הקב"ה לאדם שתי ידים שהם ימין ושמאל, להורות לו ביד ימין על עסק ופעולה הנפשיים שצריך האדם לעסוק בהם בעוה"ז, והורה לו ביד שמאל על עסק ופעולה הגופניים שצריך האדם לעסוק גם באלה בעוה"ז, וז"ש הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, והרבה עשו כר"י ועלתה בידם