עוד יוסף חי תרכב

רמזה לריב"ח אם כדבריך שהסיבות נעשים מכח השגחת השי"ת, אימא ליה שיעשה לי איזה דבר חידוש ע"י סיבה אשר רחוקה עשייתה מצד הטבע והנהוג, ואז אודה שהסיבה הזאת נעשית על ידו בהשגחתו, מאחר שאינה נהוגה וטבעית, והגידה לו דבר זה ברמז, באומרה אליו אימא ליה דלעביד לי מסתוריתא, שהוא פלך, וכונתה לכנות הסיבה בשם פלך, מפני שהפלך מלאכתו סיבוב שמסבבין בשזירת החוטין, ולא בקשה פלך ממש, אלא היא מכנת הסיבה בשם פלך, וכונתה לומר שיתן לה דבר חדש, שיבא לידה על ידי סיבה רחוקה מן הטבע ומן הנהוג, דאז עי"כ ניכר שהסיבה זו נעשית ע"י השפעת שמים, וכן עשה ריב"ח שהתפלל על סיבה המסבבת לה לישב בשוק כזו, וגם תעשה מלאכה של שזירה בפלך. והנה ישיבתה באותו השוק הבזוי ואחיזתה בפלך לשזור בו רחוקה היא מצד הטבע ומצד הנהוג, כי בתו של מלך היא, ואיך יתכן שתשב באותו שוק הבזוי ותעסוק במלאכה של הפלך, אך על ידי הסיבה שבקש לעשות לה צרעת היא הולידה לה ישיבתה בשוק הבזוי ובמעשה הפלך, מפני שכך היו נוהגים באותו מקום למקטון ועד גדול באין הפרש, ובזה נתאמתו דברי ריב"ח שהיה אומר הכל נעשה בהשגחתו יתברך ע"י הסיבות שמסבב לבני אדם, ולא נעשה הענין הזה ע"י מלאך שישא אותה ויניחה באותו השוק וימסור הפלך בידה, אלא נעשה ע"י הסיבה שהיא היתה הצרעת שנצטרעה, ואח"כ בא אצלה ואמר לה שפירתא מסתוריתא דיהיב לך אלקי, ר"ל טובה הסיבה זאת של הצרעת דיהיב לך אלקי, שממנה נעשית ישיבתך בשוק זה הבזוי ואחיזת הפלך בידך, כלומר עתה נתאמתו דברי בויכוח שהיינו עושים, והיא בע"כ האמינה והצדיקה את דבריו, ורק א"ל אימא ליה לשקול וכו', כי אני לא בקשתי שיתאמתו דבריך באופן שמגיע לה ממנו רע, אלא באופן שתשיג ממנו דבר טוב, ואיך שיהיה הנה הצדיקה דברי ריב"ח בויכוח

באופן כי אנחנו בית ישראל צריך שתהיה אמונתינו בכך, שנאמין באמונה שלימה שהכל נעשה בהשגחתו יתברך ע"י סיבות אשר יסבב אצל בני אדם, ולא מבעיא ענייני ממון ריוח או הפסד וענייני דירה ומושב, אלא גם עתות מהלכם ופסיעותיהם המעט או רב, הכל נעשה בהשגחתו יתברך

וענין הב' של קיום ישראל ועלויים, הוא תלוי בשלום ואחדות, וחיבור שיהיה בניהם תמיד, לא מבעיא אדם עם אדם הדומה לו, אלא אפילו אדם חשוב עשיר ונכבד עם אדם עני וקל שבקלים, וכן נמי אדם גדול בשנים ורב כח עם קטן שבקטנים ותש כח, כל אלו צריכין להיות בשלום ואחדות וחיבור, ולכך עשה השי"ת הנהגת העולם באופן שיהיו כל היצורים צריכים זל"ז, אפילו המלך צריך הוא לקל שבקלים, ואדם הגדול צריך והוא לילד קטן. מעשה באדם אחד הולך רגלי מעיר לעיר עם בנו ילד קטן, ורוב הדרך האב היה נושא את בנו על כתיפו, כי קטן הוא ואין בו כח לילך ברגליו, וכאשר יזדמן באמצע הדרך נהר שצריך לשוט בו, היה מניחו על כתיפו ושט בו, וכאשר הגיעו לעיר שרוצה להכנס לתוכה הגיעו בלילה, וראה שדלתי שער העיר סגורים במנעול ברזל, ובחומה גבוהה מאד, ואין אדם שם בפנים שיפתח להם, והקור גדול, והמטר יורד שא"א להמתין בחוץ עד אור היום שיבואו השומרים ויפתחו דלתי השער, אך הוא יודע שדרך השומרים כשהולכין לישן בביתם, סוגרין הפתח במנעול הברזל, ומניחים המפתח בפנים על האצטבה תחת המחצלת, וראה שיש בחומה חלון נמוך בשפולי החומה, והוא קטן וצר מאד שא"א להכנס בו אלא ילד קטן וכחוש ובדוחק, ויאמר לבנו ראה בני כל הדרך היית אתה צריך אלי, כשאתה יגע אני נושא אותך, ובמים אני מניחך על כתפי ושט את הנהר, אך לעת עתה אני צריך לך להכנס לעיר להנצל מן הצינה ומזרם מטר, והוא שאתה מחמת קוטנך ודקות גופך תוכל להכנס לפנים, מן החלון הצר וקטן הזה, ותקח המפתח ממקום פ', ותושיט אותו אלי, ואני אפתח בו המנעול מבחוץ, כי הוא עשוי לשמש בו בפתיחה מבחוץ ומבפנים, וכן עשה ופתח דלתי השער ונכנס לפנים. הרי הקטן היה צריך לגדול בדרך, והגדול היה צריך לקטן בכניסה לעיר, ויעש השי"ת כן בהנהגת העולם בין אדם לחבירו, כדי שידעו ויבינו שקיום הנבראים ותועלתם יהיה ע"י החיבור והשלום והאחדות אפילו הגדול עם הקטן, והעשיר עם העני

והנה ידוע ששבעה ספירות הבנין שהם חג"ת נהי"ם, שהם כנגד שבעת ימי השבוע, הם נקראים נרות, כי כל ספירה קרויה נר, ובהם ועל ידם תהיה השגחתו יתברך על ישראל, באורו שמאיר בתוך הספירות ההם, ועז"א חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, דנשמות ישראל יצאו ובאו מן שבעה ספירות ההם שנקראים נרות, לכן גם הנשמות נקראים נר, דכתיב נר ה' נשמת אדם, וכנגדן נתקנה המנורה בשבעה נרות, ועל זה רומז המראה שראה זכריה הע"ה, דכתיב ראיתי והנה מנורת זהב כולה, וגלה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה, כי גם נשמות ישראל בכללם יתחלקו לשבעה חלקים כנגד שבעה ספירות, ולכן אמר שבעה ושבעה לנרות אשר על ראשה

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב כאן, בהעלותך את הנרות קרי בה ב' העלותך את הנרות, כלומר ב' דברים עלותך את הנרות, אלו הנשמות של ישראל שנקראים נרות, עלויים ותועלתם תלויה בשני דברים, הא' היא האמונה שיהיה להם בהשגחה, שיאמינו כי אל מול פני המנורה העליונה שהיא כוללת שבעה ספירות הבנין, שהקב"ה מנהיג את העולם בהם ועל ידם יאירו שבעת הנרות שהם כללות נשמות ישראל שנקראים נרות, שגם הם יתחלקו לשבעה חלקים כנגד ז' ספירות הבנין שהם חג"ת נהי"ם, והכונה הוא שכל חיות הנשמות התחתונים ומזונם ומוצאם ומובאם וקיומם הכל הוא ע"י השפע הנמשך להם מאתו יתברך, ע"י ז' ספירות חג"ת נהי"ם, שהם המנורה העליונה דאור השי"ת שוכן בפנימיותם, ובהם משגיח על ישראל ועל כל העולם כולו, ואין העולם הולך כמנהגו בלי השגחה ח"ו, וכמ"ש עט"ר הרב מור אבי זלה"ה בפסוק והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו', וזה הוא דבר אחד משני דברים הנז' שצריך להיות ישראל מחזיקים בו, שמועיל להם לעלויים ולתועלתם

והדבר השני הוא זה מעשה המנורה הרומזת לכללות נשמות ישראל, מקשה זהב כלומר צריך להיות כל כללות הנשמות חיבור אחד, ומקשה הוא ענין חיבור, ולא מבעיא חיבור אדם עם הדומה לו ושוה עמו, אלא עד יריכה, הם העניים, עד פרחה הם הקטנים בשנים שדומין לפרח היוצא ונראה בתחלה, מקשה היא ר"ל חבור אחד. ומה שנרמז כל זה במנורה, היינו מפני כי כמראה אשר הראה ה' את משה בעולם הנשמות, ששם שורש נשמות ישראל, כן עשה את המנורה למטה, כי כולה רמז על ענינים של הנשמות שיש למעלה

עשה לך שתי חצצרות כסף מקשה תעשה אותם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות. נ"ל בס"ד, דידוע כל איש ישראל יש לו שני מלאכים מתלוים עמו, א' מימין קורא ומכריז בב"ד של מעלה לפני הקב"ה, על מצות שעושה שאומר אדם פ' עשה מצוה פ' ומצוה פ', ואחד משמאל קורא ומכריז בב"ד של מעלה לפני הקב"ה על העונות, נמצא הם הפכיים בהכרזתם ובענינם ובכונתם, אך לפעמים יהיו שניהם שוים בקריאה ובכונתם