עוד יוסף חי תרכא

אדה"ר היתה מאה אמה, ולעתיד אחר התחיה תהיה קומת כל אדם מאתים אמה, וראיתי להרב שבט מישראל ז"ל סי' כ"ג בפסוק כוסי רויה, שכתב דהתוספות בגמרא דבתרא בשמעתתא דכותין הכריחו, דהא דארז"ל קומתו של אדם היא שלש אמות, היינו עד כתפו חוץ מהראש, והראש הוא שני טפחים, הרי כולו שלשה אמות ושלשה טפחים, וכתב שם דלפי מאמר רז"ל שלעתיד תהיה קומת האדם מאתים אמות, נמצא שעתה האדם קומתו הוא חלק אחד מששים ממה שיהיה לעתיד, כיצד ששים פעמים שלש אמות הרי ק"ף אמה, נשאר עדיין ב' טפחים דראש האדם ששים פעמים ב' טפחים הם עשרים אמה, הרי בין הכל מאתים אמה, עכ"ד עי"ש

ונראה ליתן טעם בס"ד, למה יהיה לעתיד קומת האדם ששים פעמים על של עתה, והיינו כי עתה הגוף בלוע כח חומר עכור ומזוהם בזוהמת הנחש, וידוע דדין ביטול האיסור הוא בששים, אך עצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור, וכן כאן זו הקומה של האדם שבלוע בה חומר מזוהם בזוהמת הנחש, מוסיף הקב"ה על קומה זו נ"ט פעמים של היתר, ובצירוף הקומה עצמה שהיתה בראשונה נשלם מספר ששים, כי קי"ל דעצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר, ובזה יתבטל האיסור שהוא כח הזוהמה של הנחש, שהיה בלוע בקומה הישנה הראשנה, ואין לזו הקומה הישינה דין חתיכה נעשית נבילה מפני שהיתה עוסקת בתורה ומצות בעוה"ז קודם המיתה, ולכן תצטרף לבטל האיסור אחר שתוסיף להיות מאתים אמה, שאוא שיעור ששים פעמים על של עתה, ואז גם החלק הזה של עתה קונה הווייה חדשה, וכאלו כולו חדש טהור ונקי. ודע דאע"פ שבחבוט הקבר נפרדת זוהמת הנחש מן הגוף הנה זוהמה זו היא מדרגה אחרת שהיא דקה יותר מאותה הזוהמה הנפרדת בחבוט הקבר, ודוגמה לשתי מדרגות אלו תמצא בערלה החופפת על העטרה שהיא שתי עורות, האחד עור הגם שחותכו המוהל ומסירו לגמרי ואחד עור הדק ממנו שקורעו ומורידו, והבן היטב

והשתא בזה מובן שפיר הטעם שהקריבו בזבח השלמים אלים ששים עתודים ששים כבשים בני שנה ששים, שעשו בזה רמז על עילוי הגופים שיתעלו לעתיד בגודל הקומה שיהיו ששים פעמים על קומה של עתה, והביאו זה משלשה מינים שהם אלים ועתודים וכבשים בני שנה, כנגד ג' בחינות שהם כהנים לוים ישראלים, שבכולם יהיה גידול קומה זו להיות קומתם מאתים אמות, וזה נרמז ג"כ באותיות ישראל שהם אותיות לי ראש, והיינו ראש ר"ל אות רי"ש שמספרו מאתים, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, פירוש האלף אשר ממנו מקור חיים והוא סוד גילוי האצילות, לך שלמה כלומר בשלימות, ואז אותו זמן מאתים שהוא שיעור שני קומות של אדה"ר יהיו לנוטרים את פריו, אלו ישראל שתהיה קומתם מאתים אמות

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, והוא דידוע מ"ש רז"ל על החלום שהוא אחד מששים מנבואה, ולכן לעתיד בשוב ה' את שיבת ציון שהוא אחר גמר התיקון שיתקיים בנו מאמר ואולך אתכם קוממיות, שנהיה כל אחד קומתו מאתים אמה, אז יתברר לנו שהיינו מקודם כחולמים, ר"ל כדוגמאת החלום שהוא אחד מששים מנבואה, כן אנחנו היינו מקודם אחד מששים מקומה החדשה, שהיא מאתים אמות, ואז ימלא שחוק פינו על קומת הגוים, כי כולם תשאר קומתם קצרה כאשר היא עכשיו, ולא תוסיף, ולכך ימלא פינו שחוק עליהם, כי יהיו כנמלים לגבי דידן, ולשוננו רנה על גידול קומתינו, יען כי אז נהיה משובחים אצל הגוים בעבור גידול קומתינו, ולז"א אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, והיינו יאמרו לשון שבח הוא, כמו את ה' האמרת היום שישבחו את ישראל על אשר הגדיל ה' לעשות את הקומה רק עם אלה אלו ישראל ולא עמהם, ואנחנו בית ישראל היינו שמחים שמחה כפולה, כי כיון שהגדיל ה' לעשות גידול זה עמנו ולא עם שאר הגוים, לכך היינו שמחים

פרשת בהעלותך

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. נ"ל בס"ד, דידוע הוא שעילוי ישראל בעוה"ז תלוי בשני דברים אלו, הא' הוא אמונתם בהשגחה שלא יחשבו עולם כמנהגו הולך, וכל העניינים נעשים בטבע, אלא צריך שיאמינו דהכל נעשה בהשגחתו יתברך, והטבע מסור בידו יתברך, וכאשר יחפוץ יטנו, והב' שיהיו תמיד בחבור אחד ובאחדות אחת

ונפרוט שתים אלה אחת לאחת, דהיינו צריך האדם להאמין שההשגחה נעשית ע"י סיבות, שיסבב השי"ת סיבות אצל בני אדם כדי לעשות רצונו בהם, הן בענייני הטובה להטיב להם, הן בענייני ההפך להענישם, וזהו ענין הוכוח שהיה בין ריב"ח ובין בתו של קיסר, כנז' במאמר הנ"ל בגמרא דחולין דף ס', דאמרה בת קיסר לריב"ח אלהכון נגרא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו, אימא ליה דנעביד לי חדא מסתוריתא, (פירוש פלך שטווים בו הנשים). אמר לה לחיי, בעא רחמי עלה ואתנגעה אותבא בשוקא דרומי ויהבי לה מסתוריתא, דהוו נהיגי דכל דמנגע ברומי יהבו ליה מסתוריתא ויתב בשוקא וסתר דוללי, כי היכי דלחזו אינשי ולבעו רחמי עליה. יומא חד הוה קא חליף התם, הות יתבא וסתרה דוללי בשוקא דרומאי, אמר לה שפירתא מסתוריתא דיהב לך אלקי, אמרה ליה אימא ליה לאלקך לשקול מאי דיהיב לי, אמר לה אלקא דידן מיהב יהיב משקל לא שקיל ע"כ. וצריך להבין איך העיזה כ"כ לדבר דברים אלה, ולמה ריב"ח לא הוכיחה על פניה לומר לה איך כדבר אחת הנבלות תדברי, ועוד למה בקשה הפלך שהוא מעשה מלאכה של עניים ודלים, והיא אין דרכה בפלך, ובודאי מימיה לא ראתה מעשה הפלך, ולא אחזתו בידה, והיה לה לבקש ארגז שתניח בו תכשיטין, או כסא לישב עליו, וכיוצא בזה. ופרשתי בס"ד הענין דאותה הרשעה לא היתה מאמנת בהשגחה, אלא תולה כל דברים הנעשים בעולם בטבע ומקרה, הן בעניינים של טובה, הן בעניינים של רעה, אך אנחנו בית ישראל מאמינים בהשגחה, ויודעים אנחנו שהשגחתו יתברך היא הפועלת, וכל המעשים והפעולות נעשים על ידי הסיבות אשר יסבב השי"ת לבני אדם, ויודעים אנחנו אם ירצה השי"ת לתת לאדם אלף זהובים, אינו מוריד לו הזהובים מן השמים, ואם ירצה להושיב אדם זה בעיר פ' אינו שולח מלאך או רוח לשאת את אדם זה ולהניחו באותה העיר, אלא השי"ת יסבב סיבות שזה ירויח אלף זהובים ע"י דבר אחר, וגם יסבב לו סיבות שיהיה מוכרח ללכת לאותה העיר ולישב שם. ואם השי"ת רוצה לשבר ידיו או רגליו של אדם זה, אינו זורק עליו אבן מן השמים, אלא יסבב לו סיבה שתפול אבן עליו ותשבר רגליו, או יפול מן הסולם, וכן כיוצא בזה

ולהיות כי ריב"ח זו היתה אמונתו, וכה היה מדבר ומתוכח עם המינים בימי קיסר, על כן דברה אותה רשעה עמו ברמז בענין הוכוח הזה, כי במה שהיה אומר ריב"ח שהכל נעשה בהשגחתו יתברך, בסיבות אשר יסבב לבני אדם, היתה אותה רשעה מכחשת בזה, ואומרת שהסיבות אשר מהם נולד עניינים שונים, הם טבעיות, ולא נעשו בהשגחה, אלא מאליהם נעשו בדרך מקרה, ולכך