עוד יוסף חי תרטז

עולם הארציי שהם בני אדם שיהיה על ידי ביאת המשיח, אין זה חידוש, ובודאי יעשה השי"ת התיקון הזה, ואין הוכחה מן איחור הזמן, כי עדיין לא נתאחר הזמן בזה כמו שנתאחר בתיקון עולם הארציי שהיה על ידי מתן תורה, ולז"א מימים ימימה, כלומר מימים הראשונים של העולם תבין ותקיש על ימימה הם ימים האחרונים. דכמו שנהג באלה כן נהג באלה, דכמו שנתאחר התיקון כאן שנים מרובין כן נתאחר כאן, והוא יתברך היודע טעמו של זמן האיחור, וההכריח שמכריחים בזה לאבד התקוה, הרי הוא בטל מעיקרו

ועוד נכלל באומרו מימים ימימה, גם תשובה הראשונה, והוא כי שיעור אלף שנים שהוא אצל האדם זמן ארוך, הנה הוא אצל הקב"ה שיעור מועט, שהוא שיעור יום ולז"א מימים ימימה, דכל זה הזמן האלפים שנה הוא נחשב לימים שהוא זמן קצר מאד

ועוד נ"ל בס"ד, שנכלל בזה הכתוב טעם נכון, על אשר נתאחר הקץ של בעתה קרוב לשני אלפים שנה, והוא דידוע כי בשני אלפים האחרונים שהוא אלף החמישי ואלף הששי, כל עת שיעשו ישראל תשובה מעליא יבא משיח קודם שיגיע קץ האמיתי שנשבע עליו הקב"ה, וכל זמן שהוא קודם שיגיע קץ האמיתי אם תהיה בו הגאולה, הנה היא בכלל אחישנה, אבל קץ האמיתי שנשבע עליו הקב"ה זה הוא בסוף אלף הששי, ולא נודע לנו מתי יהיה אם הוא קודם מאה שנה, או יותר, שזה הוא סתימות הקץ שלא נגלה לכל אדם, וכשיגיע זה הקץ האמיתי נגאלין בו אפילו דור שכולו חייב, אבל קודם שיגיע הקץ האמיתי הזה אם יהיו ישראל רצויים לפני הקב"ה, הם נגאלין, וזה נחשב בכלל אחישנה

והנה נודע מדברי רז"ל, כי זה הקץ האמיתי שיהיה בסוף אלף הששי אשר נשבע עליו הקב"ה, זכו ישראל אליו בזכות שני אלפים תורה, שבזכות שני אלפים תורה שקדמו זכו שישבע הקב"ה להם שיגאלם בסוף שני אלפים האחרונים של העולם ביום הידוע לו, ולכך היתה השבועה על סוף שני אלפים אחרונים, מפני שהיתה בזכות שני אלפים תורה, וחשבונם שוה כאן שני אלפים וכאן שני אלפים, וזאת השבועה של קץ האמיתי היא בחסד גדול, כי נשבע לגאלם אפילו בדור שכולו חייב, אך זכו לה בזכות שני אלפים תורה שהם אלף השלישי ואלף הרביעי. הנה כי כן, עתה אין להתיאש מן הגאולה מטעם אריכות הגלות יותר מן אלף ות"ר שנים, כי קץ הגאולה האמיתי שנשבע עליו הקב"ה הוא בסוף אלף השישי, שזכו אליו בזכות שני אלפים תורה, ועדיין לא הגיע זמנו, ובודאי כשיגיע זמנו אז תכף ומיד תהיה הגאולה, כי אין דבר מעכב בקץ, מאחר שנשבע לגאלם בזה הקץ, אע"פ שהוא דור שכולו חייב, ובזה לא שייכה אותה טענה להכריח בביטול הגאולה מכח שנתאחר הזמן, כי בזה הגאולה ליכא איחור, וכשיבא זמנה תהיה בודאי, ונשאר עוד הגאולה של אחישנה, אשר אפשר שתהיה קודם שיגיע הקץ האמיתי, ואין זה נוגע לצידו יתברך, כי דבר זה תלוי ביד ישראל, אם יעשו תשובה כולם אפילו בהרהור, ורק יעשו כולם מצוה גדולה בענין האחדות, ובענין צדקה זע"ז, אפשר שיהיו נגאלין קודם שיגיע קץ האמיתי

ובעבור זאת הגאולה של אחישנה, שהיא קודם שיגיע קץ האמיתי, אנחנו מתפללין בכל יום בעמידה, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, מהרה דייקא, כלומר קודם שיגיע קץ האמיתי, כי לישועתך זו שהיא קודם שיגיע קץ האמיתי קוינו וצפינו כל היום, שאנחנו מצפים אולי יעשו הדור דברים הגונים, שיהיו מסוגלים לגאולה וביאת המשיח קודם שיגיע זמן קץ האמיתי. ובזה יובן, אם יתמהמה חכה לו, ר"ל אם יתמהמה בזמן של אחישנה שהוא קודם שיגיע קץ האמיתי, חכה לו, שתחכה אולי יעשו ישראל מצות המסוגלים לגאולה וביאת המשיח, כי בא ר"ת ב' אלפים, כלומר בסוף שני אלף שנה שיגיע קץ האמיתי, יבא המשיח בודאי, ולא יאחר, כי אין דבר מעכב ביאתו בקץ זה

וראיתי לרבינו בשער הפסוקים פרשת בראשית דף ז' ע"ב, על מאמר רז"ל בגמרא בששה אלף שנים, דעלמא, שהם שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, וז"ל, נבאר עתה סדר חלוקם, כי התחלתם ממטה למעלה, והתחילו להתתקן מבחינת שני אלפים דעולם העשיה, ולהיות כי שורש כל הקליפות הם בעשיה, לכן נקראו שני אלפים תהו, כי תהו הם בחינת הקליפות, בסוד והארץ היתה תהו, ולכן רוב אותם הדורות היו רשעים, דור אנוש דור המבול דור הפלגה, אנשי סדום וכיוצא בזה, ואח"כ נתקנו בחינת שני אלפים דיצירה, שהם כנגד ז"א הנקרא תורה שבכתב, ולכן נקראו שני אלפים תורה, ולכן בהם נתנה התורה לישראל. אח"כ שני אלפים ימות המשיח, שהם שני אלפים דבריאה, אימא דנקראת ימי המשיח, ועם היות דבן דוד אינו בא אלא בסופם, עכ"ז כל השני אלפים נקראים ימות המשיח עכ"ל. ודע כי בודאי הסוף דנקט כאן הוא על זמן שעבר רובו של אלף השישי, אך לא נדע אם על מאה השביעית, או השמינית, או התשיעית, או העשירית

ובזה יובן ושמרת את החקה הזאת, הוא קץ האמיתי שנקרא חק, מפני כי יהיה אפילו בדור שכולו חייב. ואל תאמר כיון שנתארך הגלות יותר מן אלף ות"ר שנים, ולא גאלם הקב"ה לא יגאלם עוד, הנה טענה זו היא הבל, יען כי מימים הם שני אלפים של תורה, שהם אלף השלישי ואלף הרביעי, שנקראים שני ימים, זכו לימימה, כלומר זכו לקץ האמיתי שהוא בסוף ימימה, שהם אלף החמישי ואלף הששי, כי בעבור שני אלפים תורה זכו לקץ האמיתי של שני אלפים ימות המשיח, ואין בזה איחור, שלא נתאחר קץ זה, אלא מתחלתו נגזר כך להיות בסוף שני אלפים, מפני שהם זכו לו בזכות שני אלפים דתורה

והנה ידוע דר"ת האבות הוא מספר אהי"ה, שהוא סוד הבינה, וס"ת האמהות שרה רבקה רחל לאה הוא מספר גאולה, שישראל זוכין לחירות מן הבינה בזכות האבות, וזהו מצד חירות הנפש, וזוכין לגאולה מצד הגופים בזכות האמהות, וכמ"ש על פסוק מדלג על ההרים אלו האבות, מקפץ על הגבעות אלו האמהות, נמצא זוכין לגאולה בזכות האמהות, שהם בתים של האבות, כי האשה נקראת בית לבעלה

ובזה יובן איש על דגלו, זאת התורה שהיא נקראת דגל לישראל, באותות לבית אבותם, אותות ר"ל אותיות של בית אבותם, הם האמהות, כלומר הגאולה שהיא רמוזה באותיות בית אבותם, יחנו בני ישראל, ואם תאמר כיון דנתארך הגלות יותר מן אלף ות"ר שנים, ולא היתה הגאולה, אבדה תקוה של הגאולה ח"ו, לז"א מנגד סביב לאהל מועד יחנו, פירוש אהל מועד זה בהמ"ק שנקרא אהל, ושם נועדים ליראות בשלש רגלים, ויתקבצו הגליות שם סביב למקדש, ויזכו לזה בקץ האמיתי, מנגד קרי בה מן גד, ר"ל מכח זכות אלף השלישי ואלף הרביעי, והם שני אלפים תורה, ולכן אם קץ האמיתי נתאחר עד סוף שני אלפים ימות המשיח, הנה איחור זה מוכרח, מפני כי הוא נולד, וזכו לו מחמת זכות אלף ג' ואלף ד', ולכך ראוי להיות בסוף שני אלפים, וכדאמרן

פרשת נשא

דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את