עוד יוסף חי תרט

כל המשפט של בני אדם נעשה באמרי פיו, ופעם אחת הלשינו עליו אצל המלך, וגמר המלך בדעתו להעבירו מפקידתו, וגם לייסרו ולענותו, וטוביה הרגיש בדבר זה, וקודם שעשה המלך עמו כלום לא מצא טוביה הצלה לעצמו אלא רק ע"י בריחה שיברח מארצו של המלך, וילך למלכות אחרת, ובלילה החליף שמלותיו ויתנכר ויצא יחידי מן העיר וילך דרך המדבר, ויבא למקום אחד שיש נהר מפסיק, וצריך לעבור לצד השני, ואין שם מעבורת, ויצטער מאד, ולא ידע מה לעשות, כי ירא פן ירגיש בו המלך שברח, וישלח אנשים לרדוף אחריו לתפסו, על כן א"א לו להתמהמה. ויזדמן שם איכר אחד שהכירו שהוא טוביה השופט, אשר כל המשפט נגמר על פיו, ובידו לעשות טובה או רעה כפי מה שירצה, ולא ידע כי בורח הוא, אלא חשב יש לו דבר נחוץ לעבור הנהר בשבילו, ויגש אליו ויאמר לו אדוני, אני אשא אותך על כתפי ואשוט בהנהר הגדול הזה, ואעביר אותך לעבר השני, וישמח טוביה על דבריו, ויעש לו כן שנשאו על כתפו ושט בנהר, ואע"פ שהיה טוביה כבד הרבה מחמת גודל גופו שהיה עב וארוך ושמן הרבה, עכ"ז שאו על כתפו ושט בנהר שהיה רחב הרבה ולא אכפת לו, ואחר שעבר שלשה רבעי רוחב הנהר, שלא נשאר לו אלא רביע עד שיגיע ליבשה לשפת עבר השני, אמר טוביה להאיכר, אם ייטיב האלהים לי ואחזור על משמרתי אגמול אותך טובה הרבה, ויאמר האיכר וכי עתה אתה אינך שופט הארץ, והסירוך מן ממשלתך, ויאמר טוביה כן, כי בני אדם ארורים הלשינו עלי אצל המלך, ולכך אני בורח, וכל דברים אלו היו בעוד האיכר שט בנהר וטוביה על כתפו, וכששמע האיכר דבר זה שטוביה אינו שופט וסר ממשלתו, אז השליך את טוביה בנהר, ויאמר לו כשתחזור לממשלתך אוציא אותך מן הנהר, ואשא אותך על כתפי, וחזר לאחוריו ושט ויצא אל עבר הראשון שהיה עומד בו, והרבה אנשים היו באותו העבר הראשון עומדים, וכולם חשבו שהאיכר תש כוחו ולא היה יכול לסבול את טוביה, ולכך נפל מעל כתפיו באונס, ויאמרו להאיכר אם כ"כ כח גדול היה לך שנשאת את הכבד הזה שלשה רבעי הנהר, איך לא השתדלת לסבול כובד שלו על משך שיעור קטן להגיעו ליבשה, ויאמר להם האיכר בתחלה חשבתי שעדיין הוא שר המשפט שהכל מסורין בידיו, וכשראיתיו שהוא צריך לעבור ולא יכול היה לי שמחה ורצון לב מאד לעשות לו שמוש זה לישאהו על כתפי, ולשוט בו ע"ד שאמר שלמה המלך שלח לחמך על פני המים, על ידי הטבה זו שאני עושה עמו הוא יעשה לי הטבות הרבה כשיהיה לי עסק בבית המשפט שלו, כי הכל צריכין אליו, ולכן אע"פ שהוא כבד מאד, כשנשאתי אותו על כתפי, לא הרגשתי בכובד שלו, ונחשב אצלי קל מרוב השמחה והרצון שהיה לי בשמוש זה אשר חשבתי שיהיה לי זה קרן קיים, לאכול מפירותיו במשך השנים, ולכך לא היה קשה עלי כובד גופו כשהעברתי אותו שלשה רבעי הנהר, אמנם אחר שהגיד לי שהוא סר מן פקודתו, ובורח הוא שלא יש תקוה לראות מצידו הרווחה וטובה, אז הרצון שהיה לי בשמוש זה נסתלק מלבי, וממילא הרגשתי בכובד שלו, ולא נשאר בי כח לסבול אותו, ונפל מעלי בע"כ מחמת כובדו, ע"כ המעשה. נמצא הרצון מוסיף ונותן כח באדם לסבול ולעשות דבר שהוא יותר מכדי יכולתו

ודבר זה תמצאהו בחוש הריאות, כי תמצא ילד קטן בן י"א שנים הוא מתאוה להתענות תענית צבור כמו ט"ב או יוה"כ או י"ז בתמוז, כדי להתפאר בעיני העולם שיראו שהוא יש לאל ידו להתענות כמו אנשים גדולים, אעפ"י שאומרים לו אביו ואמו לא תוכל ואם תתענה תתעלף, לא ישמע אליהם, ואם יכוהו וירצו לפתוח פיו בחזקה הוא יבכה ויצעק ואינו מקבל בשום אופן, וסוף דבר יתענה ולא איכפת לו, והולך ובא ברגליו ביום התענית, ולא יכבד עליו התענית, והטעם כי מאחר שהיה לו רצון גדול בדבר זה כדי להתפאר, לכן הרצון יתן לו כח ויכולת לישא עליו משא הצום, וכמו שאמר האיכר במעשה הנ"ל

וכן תמצא תנוק בן שבע שנים הולך רגלי לפרדס מהלך שעה או יותר, ולא איכפת לו, וכל זה מחמת תגבורת השמחה והרצון בלבו בפרדס, ולכך סובל יגיעה יותר מכדי יכולתו, כי השמחה והרצון נותנים לו כח בגופו, ולכן שלימות האדם בעבודת שמים צריך שיהיה לו רצון בתורה ומצות, ואז לא ירגיש בכובד המשא שלהם עליו, וזה הרצון נמשך מהשמחה שנמשכת מן האור שיוצא מן המזרח, ולכך הבטה שיביט האדם לצד המזרח בדבר היוצא משם יהיה לו לימוד במדת השמחה היוצאה מן האור, ואז מן השמחה ישתלשל הרצון בלב האדם, ומן הרצון יבא האדם לידי עשיה בשלימות, כי הרצון מזרזו לעשות המצוה במהרה, כי הזריזות עושה קיום למעשה המצות, שהזריז נשכר לעשות המצות בעתם, והעצלות בהפך שהאדם יהיה חסר מחמת העצלות

ויהיה האדם צריך להיות מביט והולך לצד המערב למשוך משם היראה, דהיינו שיצייר תמיד כאלו אור שכינה כנגדו, דארז"ל בגמרא חונה אור שכינה במערב וילפי לה מקראי, ובזה יהיה לבו נכון בטוח שיקיים בודאי מצותיו יתברך בלא מחסור, כי היראה מביאה האדם לשלימות המצות, ולא יטה לדרך רע להשמאיל, וכמ"ש דוד הע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט

וגם צריך שיהיה הולך ונמשך ומסתכל לצד דרום שממנו תמשך החכמה, כמ"ש רז"ל הרוצה להחכים ידרים, והיינו שישתדל לרדוף אחר החכמה להשיגה, כי החכמה יסוד למעשה המצות ועסק התורה, כמ"ש רז"ל אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד

וגם צריך שיהיה הולך ומסתכל לצד צפון, שממנו נמשך העושר, כמ"ש רז"ל הרוצה להעשיר יצפין, והיינו שישעבד כל עושרו לעבודתו יתברך, וכמ"ש ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, ודרשו רז"ל מאודך ר"ל ממונך, כי יש כמה מצות שא"א לאדם לקיים אותם אלא ע"י פזור ממונו, ונמצא גם הממון הנמשך מן הצפון הוא יסוד למעשה המצות, וגם ללימוד התורה הוא טוב, שהממון פותח את הלב בהשגת התורה, וכמו שאמרו על רבינו תם ז"ל, שהיה עשיר גדול, והיה דרכו על שלחן שלומד עליו בתלמוד שמפלפל בו מניח קערה גדולה מלאה דנרי זהב עשרת אלפים או יותר, ואומר הזהב פותח את הלב להתחכם בפלפול הגמרא והמשנה

וגם צריך להיות הולך ונמשך להסתכל לצד מעלה, ועוד ג"כ לצד מטה, דהיינו לצד מעלה בחלק עשה טוב, שהם מצות עשה, ולצד מטה בחלק סור מרע שהם הלאוין, כמו שאמרו על חסיד אחד כשהיה רואה אדם גדול ממנו בשנים, היה אומר זה ודאי עדיף ממני, כיון דחי כמה שנים יותר ממני, כמה חבילות של מצות יש לו יותר ממני, כמה כפורים התענה, כמה מצות קול שופר שמע, כמה סוכות ישב, כמה לולב נטל, כמה פסח עשה, כמה ציצית ותפילין לבש, כמה תפלות התפלל, וכן עזה"ד, וכשהיה רואה אדם קטן ממנו בשנים, יסתכל בסור מרע שהם הלאוין, ואומר ודאי זה טוב ממני, כי לפי מיעוט שניו גם חטאיו מועטין, ואז ע"י הסתכלות זו להביט במי שהוא למעלה ממנו בשנים בחלק העשין, ובמי שהוא למטה ממנו בשנים בחלק הלאוין, אז ממילא יקנה מדת הענוה והשפלות ולא יתגאה, וידוע כי מדת הענוה היא יסוד המקיים מעשה המצות אצל האדם, דעי"כ אפשר שיהיה שלם בתורה ובמצות

נמצא על ידי הסתכלות הנז"ל שיסתכל האדם בשש קצוות ללמוד מהם דברים הצריכים בעבודתו