עוד יוסף חי תרח

פרשת בחקותי

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. יש לדקדק היינו שמירה היינו עשיה, כי השמירה עניינה קיום שתקיימו אותם, ולמה כפל הדברים בב"א, באומרו ושמרתם ועשיתם אותם. ונ"ל בס"ד ע"פ מה שכתבתי לעיל בפרשת אחרי, חקירת הפלוסופים, כיון שמצות עשה לא נתנו לצורך הדבר הנגלה שבהם, אלא לצורך דבר הנסתר הרמוז בהם, שעל ידי שיעשם האדם למטה בגשמיות יתעורר התיקון בשרשם הרוחני שלמעלה, על כן יש לחקור למה צריך האדם לטרוח לעשות הדבר ממש, די לו לצייר אותם במחשבתו, שיצייר ויחשוב בלבו שהוא נוטל הלולב בידו ומנענעו לד' רוחות ומעלה ומטה, ויצייר שהוא נוטל שופר בידו ותוקע בו תשר"ת ותש"ת ותר"ת, וכן עזה"ד בכל מצות עשה. ולעיל כתבתי תשובה נכונה על זה ע"ש. וכאן אכתוב תשובה אחרת, והיינו שאם לא יהיו המצות נעשים על ידי מעשה ממש, אלא סומך האדם על הציור שהוא מצייר מעשה שלהם במחשבה בלבד, שמכוין וחושב מעשיהם בלבבו דוקא, יהיו משתכחים ממנו, כי דבר שצריך לזכרו במחשבה דוקא הוא עלול להשתכח מן הלב, יען כי הלב מלא טרדות ומחשבות מינים ממינים שונים, ויזדמן ברוב עתים שיהיה לו בלבול וטרדה גדולה בהם, ואז ישכח לצייר מעשה המצות ולכוין בהם, אבל חיוב המוטל על האדם לעשותו במעשה לא ישכחנו, כי המעשה היא גלויה, וכפי הטבע תהיה חקוקה בלבו ובמוחו ולא תשכח ממנו, כי הוא מלומד בה, ועוד כל האנשים מחוייבים לעשותה, וכל אחד רואה מעשה חברו, והוא ג"כ זוכר לעשות המצוה כמותם, וכיוצא בזה אמרז"ל ברבים לא חיישינן לשכחה דמדכרי אהדדי, משא"כ אם מקיימים המצות על ידי הרהור וציור שבלב, אין אדם יודע בחבירו אם הוא שכח מלהרהר אחריו כדי להזכירו, וגם השוכח לא יתעורר מכח אנשים אחרים שלא שכחו, והם מקיימים המצוה, דהא אין רואה בעיניו כלום, ודברים שבלב לא נודעים ולא נזכרים לשום בריה, ולכן אמר הכתוב בפרשת ציצית וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, ללמדך שהזכירה תהיה מחמת העשיה

ועוד אם יהיה האדם מקיים המצוה ע"י ציור שהלב בלבד, יהיה לפעמים דעתו מבולבלת, ולא יצייר הדבר כמו שהוא אלא יצייר אותו חסר או מהופך ומעורבב, ד"מ אם הוא אינו אוחז שופר בידו ותוקע, אלא יצייר בלבו שאוחז שופר בידו ותוקע תשר"ת תש"ת תר"ת, אפשר שיצייר הקולות חסרים או מהופכים ומעורבבים, אבל כיון שנתלמד לאחוז שופר בידו ולתקוע הנה הוא תוקע הקולות כסדרן, כי מעשה שהיה עושה בשופר בעת שהיה אוחזו בידו תזכירהו לעשות בכל שנה הקולות כמנהגו אשר נהג לעשותם, סימן לדבר מ"ש מצות אנשים מלומדה שהלימוד לא יהיה קיים אלא ע"י מעשה, וכן אם יצייר שהוא נוטל לולב ומיניו ומנענען, אפשר שיחסר מן א' מין הציור שלו, וכן יתערבב במינים, וכן הוא בכל מצוה, ולכן תמצא בתפלה אם אין התפלה שגורה בפיו, אם יתפלל על פה יטעה ויערבב ויהפך, ואם מתוך הסידור יהיה הספר במקום אדם שמזכירו ולא יטעה, וכן הענין כאן

באופן כי קיום המצות במעשה נעשה שמירה למצוה מכח המעשה שלא תשתכח ממנו, וגם לא יהיה בה מחסור, ויש להמשיל משל לדבר זה, מעשה שהביא בספר שב"ר ז"ל בפרשת תצוה, איש כפרי בא העירה, וירא עששית שקורין (פ'נוץ') אצל המזגג, ויפלא בעיניו לדעת מה זאת, כי הוא לא ראה זאת מעולם, ויגד לו המזגג כי טוב להאיר חשכת לילה בנר המוצב בתוכו, לבל יכשל באישון לילה באבן, ולבל יפול באחת הבורות, ויקנהו הכפרי ויבא לביתו בלילה ויצב נר שקורין (שמע"א) בתוך העששית הנז', ולא התבונן שצריך להדליק את הנר, אלא חשב בלבו כי יאיר לו כמו שהוא בלתי דלוק, ובהיות הלילה והיה חשך, לקחו בידו לעלות על הגג באישון לילה, ויהי בעלותו בחשך ויפל אחור ותשבר מפרקתו, וימלא גופו פצעים וחבורות, וגם העששית נשברה לרסיסים. לימים נרפא גופו, ויבא העירה וילך אל המזגג הנז"ל, ויתן עליו בקולו קול עוז, הוי בליעל למה רמתני ועל ידך נפצעתי, ועי"ז חלה כמה שבועות, וישאלהו המזגג הגד נא לי איך עשית, ויאמר עשיתי ככל אשר צותני, שמתי הנר בתוך העששית ואבטח כי יגיה חשכי, אך שקר ענה פיך כי לא היה אור כלל, וסבב דבר זה הנפילה מן הגג והוכה כל הגוף. ויען המזגג אליו הוי שוטה ופתי, מדוע לא הדלקת את הנר באש כי אז יהיה לך אור, ויען הכפרי אם אך בהדלקת הנר יפיץ ענן אורו למה זה העששית, הלא אוכל לאחוז נר דלוק בידי, ויאיר לפני בלא עששית, ויען אליו המזגג תועלת העששית הוא לבל יכבה הנר ברוח, ולבל יבעיר הנר מגדיש ועד קמה, ועליך אמר שלמה הע"ה הכסיל בחשך הולך, ע"כ המעשה שהביא שם

וכן הענין כאן, הפלוסוף אומר למה צריך לאחוז הלולב בידו וינענענו, ויאחז השופר בידו ויתקע בו, די שיצייר בלבו שיש בידו שופר ותוקע ולולב ומנענע, וכאשר חשב אותו הכפרי למה צריך העששית, יאחז הנר בידו ויאיר לו. אף אתה אמור לו, כאשר אמר המזגג לכפרי, תועלת העששית לשמור את הנר לבל יכבה ברוח, וכן כאן במצות תועלת המעשה לבל תכבה המצוה ע"י ערבוב או חסרון דבר ממנה, שלא יהיה האדם טועה בציור לבו ובמחשבתו, וגם כדי שלא תשתכח המצוה ממנו לגמרי, ובתועלת העששית כדי שלא ידליק הנר מטלטלים ועצים ובגדים, שיהיו נפסדים לגמרי

נמצא המעשה היא שמירה למצות שלא יתבטלו, וז"ש ואת מצותי תשמרו, כלומר תעשו להם שמירה שלא יתבטלו ולא יחסרון, והשמירה הזאת תהיה על ידי העשיה שתעשו אותם במעשה ממש, ולא סגי לכם לצייר אופן עשייתם במחשבה בלבד, ולכן נקיט ושמרתם ועשיתם בבת אחת, כי השמירה שלהם תהיה בעשיה, ולכן אמר נמי בפרשת קדושים ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, ללמד שהשמירה של המצוה שלא תתבטל ולא תחסר כל בה תהיה ע"י העשיה שלה שהוא מעשה ממש

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, אם בחקותי תלכו ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם, דמצינו שתורה שבע"פ שבה מפורש כל פרטי המצות וטעמם ודקדוקיהן חלקוה לששה סדרים, וצריך טעם לזה המספר הששה, כי לכאורה נראה, כיון שהיא ביאור ופירוש לתורה שבכתב, צריך שתחלק לחמשה סדרים כנגד חלוקות של תורה שבכתב, שהם חמשה ספרים. ופרשתי בס"ד טעם לזה החלוקה של הששה כנגד ששה קצוות העולם, שהם מזרח ומערב וצפון ודרום ומעלה ומטה, שצריך האדם להיות מסתכל ורואה ומהלך בדעתו לכל צד מששה קצוות, כדי שיקח לו מהם בינה והשכלה, למשוך מכל צד מהששה קצוות לימוד טוב, ונבארם אחת לאחת, הנה מן צד המזרח נמשך כח השמחה לאדם, יען כי מן המזרח יוצא אור לעולם ומן האור תמשך השמחה בלב האדם, דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, וכתיב אור צדיקים ישמח, ומן השמחה ימשך הרצון שנקרא בלשון הזוהר רעותא דלבא, כי זה תלוי בזה, ומן הרצון שהוא רעותא דלבא נמשך הזריזות לאדם במצות, שלא יהיו כבידין עליו, אלא יהיו קלין בעיניו, ואינו מרגיש כבידות בהם, וכיון דאינם כבידין עליו על כן יבא האדם בהם לידי עשיה, שיעשם בשלימות, דאם הם כבידין עליו יתעצל בעשייתם, ולא יבואו לידי עשיה. ואספר מעשה בטוביה השופט שהיה