עוד יוסף חי תרו

לה מ"ט יום, עד שתהיה נשלמת, ואם האדם סופר כראוי בשלימות המחשבה וקדושתה, נחשב כאלו בכל יום שסופר בו עושה מצוה שלימה, יען כי בימים אלו שלא נשלמה עדיין מצות הספירה, הנה המצוה הזאת של הספירה היא בהם בסוג כח, שיש באלו הימים חלקים של כח, כי לא נשלמה המצוה בפועל אלא עד אחר שיושלמו ימי הספירה, ולפ"ד השל"ה ז"ל קדושת המחשבה של האדם ושלימות שלה עושה את הכח בסוג פועל, וכן כאן ימי הספירה שבם המצוה היא בכח, נחשב לאדם כאלו גמר אותה וקיים אותה בפועל

והשתא לפ"ז גם במצות היובל שצריך לו מ"ט שנה עד שיהיה נשלם מצות היובל, אם האדם יקיים שבע השמיטות בשמחה ובקדושת המחשבה, וכונת הסוד שלה, נחשב לו כאלו כל יום ויום מן אלו מ"ט שנים השנים וקיים מצות היובל, כי בכל אלו המ"ט שנים מצות היובל היא בכח, ולא יהיה בפועל אלא עד אחר מ"ט שנה, ולפי האמור לעיל דקדושת המחשבה ושלימותה עושה את הכח בסוג פועל. ובזה יובן וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, וספרת הוא לשון מספר, וגם הוא לשון זוהר והארה כמו לבנת הספיר, נופך ספיר, דהיינו במספר זה תעשה זוהר והארה במחשבה וכונה שלך, אז עי"כ תזכה והיו לך ימי דייקא, דהיינו הימים של שבתות השנים אלו הם כל יום ויום נחשב לך שהשלמת בו תשע וארבעים שנה

כי יובל היא קודש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. נ"ל בס"ד, דידוע יובל רמז לתורה, כי בה האדם יוצא לחירות, דכתיב חרות על הלוחות, וע"ד האמת הוא דהיובל הוא בבינה, ותורה מבינה נפקא, ואמרתי טעם פשוט שנקראת יובל, כי כל התורה רמוזה בעשרת הדברות כמ"ש רז"ל, וזה יו"ד דיובל, והיא מתחלת באות בי"ת ומסיימת באות למ"ד, ואמצע התורה הוא וא"ו דגחון כנז' בגמרא, הרי אותיות וב"ל דיובל, אך מצינו שהתורה נקראת בלשון נקבה, כמ"ש רז"ל בגמרא, והטעם פרשתי בס"ד, להורות כי האדם צריך לעסוק בה להוציא ממנה בנים שהם חדושי תורה שנקראים בנים, ולא סגי ליה בגרסא בלבד, ולכן נקראת בלשון נקבה, כי הנקבה מתעברת ויולדת, משא"כ הזכר אינו מתעבר ומוליד אלא מזריע בלבד, וז"ש כי יובל היא התורה קודש תהיה לכם, דע"י שתעסקו בה יהיה לכם דין קודם, כמש"ה קודש ישראל לה' ע"י ראשית תבואתו זו התורה שנקראת תבואה, וע"י הקדושה שיהיה לכם אז תלמדו בה גם בעת הלינה שלכם, שתקבל הנשמה שלכם דברי תורה מן הישיבות של מעלה, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בספר פרי עץ חיים. והנה אותיות שדה במלואם כזה שי"ן דל"ת ה"ה המלוי הוא אותיות תלאנ"ה, וז"ש מן השדה, ר"ל מאותיות הנרמזים במלוי השדה שהם אותיות תלינה, תאכל את תבואתה של התורה, שגם בעת שתלינה, שהוא זמן שינה, שגופך לן על מטתו, תקבל נשמתך דברי תורה מלמעלה

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרוש תחום שבת, שהקדושה נקראת שדה, והקליפה נקראת שקר, והאותיות הם שוות, דאות ה' של שדה ואות ק' של שקר שניהם בציור אחד, רק שרגל שמאל של אות ה' נתארך מעט ונעשה אות ק', גם אות ד' ואות ר' הם בציור אחד, ואין הפרש ביניהם אלא רק תג אחד ועוקץ אחד שבאחור אות ד' ע"ש. וז"ש כי יובל היא, כלומר כשאתם מקיימים ומצות היובל שהוא סוד הבינה שכחה רב לדחות החיצונים והקליפות, אז קודש תהיה לכם, שתתחזקו ותתאמצו בדרגא דקדושה, ולא תתערב בהשפע שלכם הקליפה שהיא דרגא דשקר, אלא מן השדה דרגא דקדושה לבדה, בלתי תערובת שקר תאכלו את תבואתה

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. י"ל בכפל הלשון שאמרו תמכרו ממכר, וסגי לומר וכי תמכרו לעמיתך, ועוד אומרו או קנה מיד עמיתך, האי נמי מיותר, כיון דאמר תמכר נכלל בזה גם הקונה, דאם קונה אין כאן מוכר נמי אין כאן. ונ"ל בס"ד, מעשה בראובן שהיה עשיר ונדיב לב מאד, והיה לו אהוב אחד שמו שמעון שאוהב אותו הרבה, אך שמעון היה עני, והיה רוצה ליתן לו מתנות בחנם, ואינו רוצה ליקח כלום, ויאמר לו ראובן קח ממני מאה דנרים בתורת הלואה, ולך לשוק של מוכרי אבנים טובות, ותעסוק בהם ותרויח ותתפרנס, ואח"כ תחזיר לי הקרן מן הריוח, ועל מסחר אבנים טובות אין אחריות דגניבה ואבידה, תניחם בכיס א' ותקשור אותו על לבך. ויאמר לו טוב הדבר, אך אני אין לי ידיעה במסחר זה של אבנים טובות, ואיך אעסוק בו, ויאמר לו אני אצוה לסרסור אחד המצוי שם בעסק זה, והוא ישים עיניו עליך ויביא לך סחורה בערך טוב שקרוב לשכר ורחוק מן הפסד. ויאמר טוב הדבר, וכן אעשה, וקבל מראובן מאה דנרים, והלך לשוק של מסחר אבנים טובות. מה עשה ראובן שלח אחר סרסור אחד המצוי שם, ויתן לו אבן אחת טובה ששוה אלף דנרים, ויצוהו שימסור לאיש אחד, ויביא את האיש אצל שמעון, וימכור האבן הזאת לשמעון במאה דנרים, וכן עשה, ומסר שמעון מאה הדנרים שבידו, וקבל את האבן, ולעת ערב חזר מן השוק ויבא אצל ראובן, ויגד לו שקנה אבן אחת במאה דנרים, ויראהו את האבן, ויאמר ראובן לא אאמין שימכור אדם את האבן הזאת במאה דנרים, והיא שוה לפחות אלף דנרים, וישבע לו שמעון שקנאה במאה דנרים, וא"ל תגיד לי בכמה אתרצה למכור אותה למחר, ויאמר לא תמכור בפחות מאלף דנרים, וביום שני הלך שמעון לשוק ההוא, ויאמר להסרסור אני רוצה למכור האבן, תביא לי קונה, והסרסור מצא לו אחד שיקנה בת"ר דנרים, וזה לא קבל למכור וטרח ומצא אחד שיקנה בת"ת דנרים, וג"כ לא קבל למכור, ויאמר לו הסרסור אתה קנית אתמול זאת האבן במאה, ואיך לא תרצה למכור בת"ת שאתה מרויח ת"ש דנרים, ויאמר שמעון אני שאלתי את ראובן אהובי כמה ערכה של זאת, ויאמר אלף, על כן אין אני מוכר פחות מאלף, והוכרח הסרסור לטרוח הרבה עד שמצא אחד שיקנה באלף, ומסר לשמעון אלף דנרים, ומכר את האבן, ולעת ערב בא אצל ראובן ושמח שמחה גדולה, ונתן לו תודה על אשר הרויח כ"כ על ידי מעותיו, ושלם לו המאה זהובים, ונשאר בידו תת"ק זהובים ריוח. וביום השלישי מסר ראובן לסרסור אבן אחרת ששוה יותר משני אלפים דנרים, ויאמר לו שימסרנה למראה עינים ביד איש אחד, וימכרנה לשמעון בת"ק דנרים, וכן עשה ביום השלישי שקנה שמעון את האבן בת"ק דנרים, ולעת ערב בא אצל ראובן לידע אם יעלה לו ריוח מזה האבן שקנאה בת"ק, ויאמר לא אאמין שימכרו לך זה האבן בת"ק והיא שוה יותר מן שני אלפים, ואם היו מביאים אותה לי הייתי קונה תכף ומיד בשני אלפים, ויאמר לו שמעון א"כ תקנה אותה ממני עתה בשני אלפים, ולא אצטרך למכרה בשוק אע"פ שאפשר למצוא קונה ביותר, וכן עשה ראובן נתן לו שני אלפים, ולקח האבן מידו ונמצא עלה בידו ריוח משני דברים אלו תת"ק דנרים ביום השני, ואלף ות"ק ביום השלישי

והנה על מציאות כזאת באה התורה להזהיר באונאת