עוד יוסף חי תרה

של תפילין שהם בסוד הבינה

והנה נודע מ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק שש שנים תזרע שדך ואספת את תבואתה, דהול"ל ואספת את התבואה, ואומרו תבואתה ללמד שהוא הפך טבעו של עולם, שכל קרקע אם יזרעו אותה שנה אחר שנה יתמעט פריה, ויחסר כל שנה שיעור מתבואתה משא"כ ארץ ישראל אחר שלקחוה ישראל איננה תחת הטבע, ולכן אע"פ שזורעים אותה ששה שנים בזא"ז אין פריה מתמעט אלא בשנה האחרונה של שש, ותתן תבואה בשנה הראשנה, ולז"א ואספת את תבואתה הידועה, שהיא תבואת שנה הראשנה עכ"ד ע"ש. נמצא מן השפעת ישראל בשש שנים של שמיטה בתבואת הארץ, יש הוכחה ברורה שאין ישראל עומדין תחת הטבע, אלא הם נזונין למעלה מן הטבע בהשגחתו יתברך בלבד, ולא בהצטרפות מלאכי מרום הממונים על פעולות הטבעיות, וז"ש דודי לי ואני לו, שאין אמצעי בינו לביני בהשפעה, וראיה והוכחה לזה הוא ממה שרועה אותי בשושנים, כלומר בשש שנים של שמיטה, דאין פרי האדמה הולכים ונחסרים שנה אחר שנה כאשר מחייב הטבע הנהוג בכל הארץ, ולכן זה הוא עדות ברור אשר דודי לי ואני לו. בלתי אמצעי בינינו בההשפעה, וזו היתה כונת רז"ל במה שדרשו פסוק זה של אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, תיבת בשושנים ר"ל בשש שנים של שמיטה

ובזה מובן בס"ד, הרמז שהוסיף רבינו האר"י ז"ל על דברי רז"ל לפרש בתיבת שושנים, שיש בהם רמז גם על שש שיני"ן של פסוק וספרת לך שבע שבתות וכו', שהם רומזים אל שיני"ן של תפילין שהם בסוד הבינה, וידוע כי הפרנסה היא מן הבינה בסוד בני חיי ומזוני, ולכן בזכות מצות תפילין שיש בו ששה שינין שהם סוד בינה תהיה הפרנסה, לכן שי"ן מלאה עולה מספר ש"ס כמנין ה"פ חסד, רמז לחמשה חסדים, ואמרתי בס"ד טעם לזה, דהתפילין נקרא חק וכמ"ש בגמרא על פסוק ושמרת את החוקה הזאת על מצות תפילין, וידוע דאמרו בגמרא מנ"ל דחק לישנא דמזוני הוא, שנאמר הטרפני לחם חוקי, ולכן בזכות השיני"ן של מצות תפלין שנקראת חק, תהיה הפרנסה שנקראת חק

ועוד הוספתי בס"ד ברמז זה דשש שיני"ן דתפלין הנה שלשה שיני"ן מהם יש בהם תשעה ווי"ן, בכל אחת יש ג' ווי"ן, ושלשה מהם יש בהם י"ב ווי"ן שבכל אחת יש בה ארבע ווין, נמצא צירוף שניהם הוא בי"ט. שהוא ט' וי"ב, וידוע ששם בי"ט הוא יוצא מפסוק כי בי חשק ואפלטהו, וידוע ששם זה הוא בבינה שעולה מספר אהי"ה, ושם אהיה הוא בבינה, והבן

והיו לך ימי שבתות השנים תשע וארבעים שנה. קשה כל פסוק זה מיותר, מאחר שכבר אמר וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, נמצא שעולה המספר תשע וארבעים, וזה כל אדם יבין מדעתו לחשוב חשבון זה. ונ"ל בס"ד בא הכתוב ללמד כשאתה מונה את הימים בפרטותם אל תזכיר המנין שלהם להקדים העשרות על האחרים, שלא תאמר ארבעים ותשע שנה, שאין זה הסדר הוא סימן טוב, שאם תזכרנו כך יהיה הצירוף סדר מט שהוא לשון התמוטטות, ואינו סימן טוב, דהא כתיב לא יתן לעולם מט לצדיק, וכתיב עושה אלה לא ימוט לעולם, אלא תזכיר סדר המנין ארבעים ותשע, שתקדים מספר העשרות על מספר האחדים שאין בצירוף זה לשון התמוטטות ולז"א והיו לך כשאתה מזכיר המנין בפרטיו תזכרהו בסדר שהוא תשע וארבעים, דאין כאן לשון התמוטטות, ועוד כי בסדר זה שאתה מקדים התשע תחלה יש בזה סימן טוב, דידוע מ"ש המפרשים ז"ל מספר התשע הוא משובח, כי לא ימוט, הא כיצד אם תוסיף על תשע עוד תשע כמוהו יהיה י"ח, והוא במ"ק עולה תשע, ואם תוסיף על י"ח עוד י"ח יהיה ל"ו, ובמ"ק הוא תשע, ואם תוסיף על ל"ו עוד מספר ל"ו, יהיה ע"ב, ובמ"ק הוא תשע, ואם תוסיף על ע"ב עוד ע"ב יהיה קמ"ד, ובמ"ק הוא תשע, ואם תוסיף על קמ"ד עוד קמ"ד יהיה רפ"ח ובמ"ק הוא י"ח, ומספר הי"ח במ"ק הוא תשע, וחוזר הדבר חלילה על תשע כאשר אמרנו, ונמצא מספר התשע לא ימוט. וכל מה שאתה מוסיף בו מספר כמוהו חוזר להיות תשע, ולכך אם תקדים מספר התשע בזכרך שנות היובל הוא לסימן טוב, ולכך תאמר תשע וארבעים שנה, ואל תאמר ארבעים ותשע

ועוד נ"ל בס"ד, צוה הכתוב להזכיר המנין של השבעה שמיטות באותיות אלו, שהם תשע וארבעים שנה, כי באותיות אלו של תשע וארבעים נרמזה הבינה שה"ס היובל, והיינו דאותיות תשע וארבעים עולים מספר אלף ול"ב, וידוע דהבינה נקראת לב, כמ"ש בפתיחת אליהו זכור לטוב, בינה לבא ובה הלב מבין, גם ידוע דהבינה נקראת אלף, כמ"ש בגמרא על אותיות אל"ף בי"ת אל"ף בינה, ולז"א והיו לך שבע שבתות השנים שהם שנות היובל תשע וארבעים שנה, כלומר תתבונן במספר אותיות אלו של תשע וארבעים, ותדע היכן הוא סוד היובל

ועוד נ"ל בס"ד, דאיתא בזוה"ק, שבעה שבועות שמנו ישראל ביציאתם ממצרים, שהם מ"ט יום, וביום החמשים קבלו התורה שנתנה לנו מעולם הבינה הם דוגמת שמיטות שהם תשע וארבעים שנה, אשר בשנת החמשים היא שנת היובל, ששולטת בה הארת הבינה שהיא סוד היובל, נמצא לפ"ז מצוה זו של היובל שהיא נוהגת אחר שיכנסו ישראל לארץ, כבר קיימו דוגמתה בעצמם קודם קבלת התורה אחר יציאתם ממצרים שמנו שבעה שבועות, שהם מ"ט יום, וביום החמשים קבלו התורה שהיא מעולם הבינה, דלכן מתחלת באות בי"ת כנודע, יען דענין זה של שבעה שבועות שמנו קודם קבלת התורה, הוא ענין אחד דומה בדומה למנין שבעה שמיטות, שמקיימים זאת אחר כניסתם לארץ, וז"ש וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, שזאת הספירה תהיה אחר כניסתם לארץ ישראל, כי זו היא ממצות התלויים בארץ, שכבר היו לך אחר יצ"מ ספירה של ימי שבע שבתות שנים, שהם תשע וארבעים שנה, ימי דייקא, כלומר היתה לך ספירה בימים כנגד שבע שבתות השנים, שהם תשע וארבעים שנה, דדא ודא חד היא, אלא דקודם היתה הספירה בימים ושבועות, וכאן בספירה של היובל היא בשנים ושמיטות

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דידוע מ"ש הגאון השל"ה ז"ל, דכל מצוה מן תרי"ג מצות יש בה כללות חלקים של תרי"ב מצות, שהיא עצמה גוף, וכלול בה חלקים שהם כוחות של תרי"ב מצות האחרים, ולכן מי שמקיים המצוה במתכונתה במחשבה ודבור ומעשה, נחשב לו כאלו קיים כל תרי"ג מצות, ולז"א רז"ל דהאבות קיימו כל התורה כולה, כי בכל מצוה משבע מצות שקיימו יש כל המצות בכח, וכיון שקיימו כל מצוה משבע מצות במתכונתה, חשיב קיימו כל תרי"ג מצות עכ"ד. ועל פי זאת ההקדמה כתבו שכל מצוה שיש לה זמן מתחלתה ועד סופה, אם יעשה אותה האדם כראוי, אז כל יום ויום מן הזמן שלה נחשב כאלו קיים כל המצוה, ד"מ מצות ספירת העומר צריך