עוד יוסף חי תרב

הארות המגיעים לך מן פאת זקנך, כי כיון שאין אתה מקיף פאת הראש שהם לא מכאן ולא מכאן, יאירו בך פאות הזקן שהם שם אל מכאן, ושם אל מכאן

פרשת אמור

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. הדקדוק כאן עומד על אם הדרך, על מה שכפל הלשון אמור ואמרת. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בפרשת נשא, כה תברכו את בני ישראל אמור להם, ומקשים מאי קמ"ל במ"ש אמור להם, ורז"ל דרשו ללמד שצריך החזן להקרות להם הברכה בכל תיבה ותיבה בפ"ע, והם יברכו אחריו ופרשתי בס"ד דרמז כאן הטעם שנבחרו הכהנים לברך את ישראל, משום דכתיב טוב עין הוא יבורך, והכהן הוא בחסד, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל שהחסד יונק מן החכמה, שהוא עומד בקו הימין תחת החכמה ויונק ממנה, וידוע שהחכמה נקראת עין, ולז"א טוב עין הוא יבורך, וארז"ל אל תקרי יבורך אלא יברך, ולכך הכהן שהוא חסד היונק מן החכמה שהיא עין הוא יברך את ישראל, וידוע אל"ף הוא סוד חכמה, כמ"ש רז"ל אלף חכמה ובו מספר האלפים שנרמזים באות אל"ף כמ"ש רבינו האר"י ז"ל, וידוע מ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות בסוד י"א סמני הקטרת, מור הוא החסד שנקרא מור, וז"ש כה תברכו את בני ישראל, ומה שנבחרו לברך את ישראל מפני כי א' מור הוא להם והיינו א' סוד חכמה, מור סוד חסד הוא להם, שיש להם אחיזה ויניקה בשניהם

והנה ידוע כי החיים נמשכים מן החכמה, בסוד והחכמה תחיה בעליה, ומאחר כי החסד הוא עומד בקו הימין תחת החכמה, לכך התורה שנקראת תורת חסד ככתוב ותורת חסד על לשונה, כתיב בה אורך ימים בימינה, כי החסד בחכמה שמשם אורך ימים. ועל כן בזה למדנו טעם נכון, על אשר נמנע הכהן להטמא בטומאת מת, דידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בפסוק ה' יסעדנו על ערש דוי, שהמיתה היא מסילות אור החכמה וז"ש אמור אל הכהנים, רמז באותיות אמור על החכמה שהיא סוד א', ועל החסד שנקרא מור, וזהו אמור הוא א' מור שניהם שייכים לכהנים בני אהרן, כיון דהכהנים בחסד שהוא יונק מן החכמה שהיא סוד א', לכן ואמרת אליהם קרי בה א' להם, כי אות א' שהוא סוד חכמה הוא ג"כ להם, וכיון שיש להם שייכות גם בחכמה לכך לנפש לא יטמא, כי טומאה של מת היא מחמת סילוק אור החכמה, והכהן הוא נאחז באור החכמה מחמת שהוא בחסד, וכדאמרן

ובאופן אחר נ"ל בס"ד טעם של הכפל אמור ואמרת והוא דידוע דלכהנים לא יש מצוה תמידית מן המצות ששייכים בם, שנוהגת גם בזמן שאין בהמ"ק קיים, כי אם מצות לאו של לא יטמא בטומאת מתים, וכיון שזו המצוה היא לאו מן הלאוין, ראוי שישאר ג"כ להם מצות עשה מן העשין ג"כ, כדי שיהיה הסימן חזק שמורה על חזרת עטרה ליושנה, שיבנה בהמ"ק בב"א, ותחזור כל מצות כהונה ליושנה, וז"ש אמור אל הכהנים בני אהרן, פירוש כבר יש מ"ע של אמירה שהיא ברכת כהנים, שהיא אמורה בפה אל הכהנים בני אהרן שכתוב בה אמור להם כלומר שהיא קיימת לדורות, ולכן ראוי שאתן להם מצוה אחרת מן מצות הלאוין שתהיה תמידית ג"כ אצלם, על כן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא

לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו. נ"ל בס"ד, דהצדיק נקרא תמים, דכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך, וכן אמר השי"ת לאברהם אע"ה התהלך לפני והיה תמים, גם עוד כתוב בצדיק עושה אלה לא ימוט לעולם, וכן נאמר לא יתן ה' מוט לצדיק, ופרשתי בס"ד הטעם שכתוב לשון לא ימוט על הצדיק, כי מאחר שהצדיק נקרא תמים, אז אם יהיה לו חסרון בצדקתו שיחטא ויקלקל, נגרע מן אות מ"ם סתומה של תמים מן הגג שלה, שיהיה הגג של אות מ"ם סתומה נפחת מלמעלה, וזו השריטה של הפתיחה תכנס ממקום הפתיחה לפנים, דהיינו לתוכה של מ"ם, ואז תהיה המ"ם צורת טי"ת, וממילא אותיות תמים נקראים תמיט, ולז"א עושה אלה לא ימוט לעולם, כלומר ישמרהו השי"ת שלא יקלקל לחטוא, דאז אותיות תמים שבו יהיו נקראים תמיט, וכן עד"ז אמר לא יתן ה' מוט לצדיק, כיון שנעשה צדיק גמור וזכה להיות נקרא תמים, יעזרהו השי"ת שלא יקלקל, ויהיה שם תמים אותיות תמיט, ולז"א כאן לא יקרחו קרחה בראשם, קרי בה בראש מ"ם היא מ"ם סתומה של תואר תמים, לא יעשו בה קרחה למעלה בגג שלה, שיהיה נפתח ונפחת להיות צורת טי"ת

ועוד יש לרמוז כונה אחרת בדברים אלו, להזהירם על הכעס, כי טבען של כהנים להיות להם מעט כעם, דכתיב ועמך כמריבי כהן, וידוע דהכועס חכמתו מסתלקת ממנו, וכמ"ש רז"ל בגמרא, וידוע דהחכמה משכנה בראש, ולז"א לא יתכעסו הרבה שגורמים קרחה בראשם, דהיינו שתסתלק מהם החכמה שהיא בראש, והזהיר אותם בענין הכעס יותר ביום הצום, אשר האדם מצד טבעו עלול להתכעס בתעניתו יותר, ועל זה אמר ופאת זקנם לא יגלחו, והיינו דהקצות נקראים פיאות, כמו ומחץ פאתי מואב, וקצוות של אותיות זקן מצד אחד הוא אותיות צום, כי בצד זי"ן יש וא"ו, ובצד קוף יש צ', ובצד נו"ן יש מ"ם הרי צום, לכן הזהירם על יום הצום בפרטות שרמוז בפאת אותיות זקן לא יגלחו, שלא יתכעסו בו שגורמים לאבד מידם מצות הצום, שישלטו בה הקלי' ויהיו בחלקו של טורף ח"ו, וממילא ג"כ בבשרם הוא גופם לא ישרטו שרטת, שהכועס ביותר עושה חבלה בנפשו וגופו, וכדהוה באדם אחד שנתכעס כעס גדול ועצום, ובתוך כעסו מת פתאום ב"מ, ולז"א ובבשרם לא ישרטו שרטת

קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם, כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קודש. י"ל מאי קמ"ל באומרו יהיו לאלקיהם, והלא בפרשת קדושים אמר קדושים תהיו בסתם, ולא פירש ואמר תהיו לאלקיכם, וכן והתקדשתם והייתם קדושים, ולא פירש ואמר לאלקיכם, ועוד י"ל כי אשי ה' היינו לחם אלקיהם, דכלהו משמעותם קרבן, וכן תרגם אונקלוס ית קורבניא דה' קורבן אלההון אינון מקרבין, ועוד למה הוצרך לצוות לכהנים על חלול השם, והלא כל אדם הוא מצווה בכך. ונ"ל בס"ד מילי מילי נקיט, חדא קדושים יהיו לאלקיהם, הכהן עסקו במחשבה, שאם חשב שלא לשמו ושלא במקומו וכיוצא בזה פוסל הקרבן ע"י המחשבה בלבד, וידוע שהמחשבה אינה ניכרת אלא לה' אלקינו, ולז"א קדושים יהיו לאלקיהם, דהיינו קדושים במחשבה שהיא אינה ידועה אלא לאלקינו, ועוד יזהרו שלא יחללו את שם אלקינו, והיינו שיש כהן שחביבה עליו אכילת בשר קדשים, ולכך מרוב חשקו במצוה חוטף ואוכל, או שואל בפיו חלקו ועושה כמעשה בני עלי, דכתיב בשמואל, ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה', דכל איש כאשר היה זובח שלמים בא אליו משרת הכהן ובידו מזלג בעל שלש השינים, כדי ליקח בו הבשר