עוד יוסף חי תקצט

יהיה אחר גמר המעשה

וכאשר הגיעה ההבטחה להחכם שמח שמחה גדולה, כי ראה שהמתנה הזאת שהיא סך שלש מאות זהובים יש בה שיעור מספיק, שתהיה בידו קרן קיים להביא בה סחורות מעיר גדולה הרחוקה מעירו, ויעלה בידו ממנה ריוח חשוב, ויחשוב לשלוח הסך הנז' ליד סוחר יהודי שהיה עשיר ועוסק בסחורות כדי שיקנה לו סחורה חשובה קרובה לשכר לפי ראות עיניו וישב לסדר לו נוסח מכתב בקשה ורצוי, עשוי במליצה יקרה כדי שיהיה נעתר אליו בדבר זה, וגם לא יקח ממנו קמסייון, וישב על השלחן וקסת הסופר לפניו, והתחיל לסדר הדברים שיכתוב לזה במליצה נאה ושיר ושירה

וכן ראש חברת הרוחצים, כאשר הגיעה לו ידיעה של הבטחה זו בסך ק"ן זהובים, שמח שמחה גדולה והוא היה בעל חוב לבנותיו בשביל נשואין, וגם היה בעל חוב לחנוונים, ויעלה חוב שעליו יותר מן מאתים זהובים ושלח על בנותיו ועל החנוונים להשוות הסך הזה של הק"ן ביניהם ובאו לפניו, זו צועקת שתרצה החוב שלה בשלימות, וזה צועק כך, אך צעקות בלב שמח צועקים כי הוא לא היה לאל ידו ליתן פ"ק, ועכשיו ק"ן זהובים מוכנים לבא לידו, וכן ראש חברת הקברים כשהגיעה לו ההבטחה של ק"ן זהובים שמח שמחה גדולה, ויקרא את אשתו לידע מה מחסור יש להם בבית, הן מצד המטלטלים, הן מצד המלבושים, הן אוצרות השמן והדגן, וגם ביניהם נעשה צעקות, האשה רוצה הרבה, והוא רוצה לצמצם, ובניו הקטנים ג"כ ישבו לפניו, זה רוצה מלבושים וזה רוצה דבר אחר, באופן דאלו השלשה שהם החכם המספיד והראשים של החברות היו עסוקים בדבר המתנות שלהם עסק גדול וטרודים בהם

גם עוד מה דבני ובני אירע דבר אחר מפטירתו של אותו העשיר, מצד המים של השכנים, כי היה שכן אחד שהיה שלישי לבית הנפטר, ולא שמעו בביתו קול זעקה של הבכיה אשר היתה בבית הנפטר, ולכן לפי תומם בשלו במים תבשילין הרבה, כי היה אצלם חתונה, ואחר עשרה דקים נודע להם, והיה אצלם ספק אם נחשב אותו בית של החתונה שלישי, ולא יאסרו התבשילין, או נחשב בית שני, בשביל שנמצא בסוף הכותל זיזין משך שני אמות בולטים ונוגעים בכותל בית הנפטר, ומכח זה נחשב בית החתונה שני, וילכו משרתים של בית החתונה לבהמ"ד לשאול מן חכמי בהמ"ד על דין זה, ונעשה מחלוקת בין החכמים, יש מהם אוסרין, ויש מהם מתירים, והיו נלחמים זה עם זה בסברות שלהם, אלה מביאים ראיות לאסור, ואלה מביאים ראיות להתיר, ויש לפניהם ספרים פתוחים כמו ט"ו ספרים מן הפוסקים ושאלות ותשובות בשביל אותו ענין, והקולות של מלחמתם זע"ז המה חזקים

וכל זה הענין היה במשך שלשה שעות אחר שנודעה מיתתו של אותו עשיר, והיו שני אנשים מן החברה אצלו לשמרו עד אחר שיעברו כ"ד שעות, והנה אחר שלשה שעות ראו השומרים שאותו המת נענע ידיו ורגליו מעט, ואחר שני רגעים ראו שפתח עיניו, והרים ראשו מן הכר, וישב כאחד האדם, ותכף קפצו אלו השומרים והגידו לאנשי ביתו כי חי הוא, ואז בניו שלחו תכף המשרתים אצל החכם להודיעו שלא יכין הספד ודרוש כי אביהם הוא חי, וגם הודיעו לראשי החברה, ויתעצבו האנשים מאד, כי הגיעה להם ידיעה זו בהיותם עסוקים בסכי המתנה לעשות להם מוצא שישמחו בם, וידיעה זו היתה קשה על ראש חברת הרוחצים יותר מכולם, כי היה שמח לפרוע בסך זה חוב המוטל עליו ועתה בעלי חובות שלו שהיו ישנים הקיצו, ומה יענה להם בעבור חובם, גם ממילא הלך המבשר לבית המדרש וירא כל החכמים יושבים ולוחמים מלחמתה של תורה וספרי הפוסקים פתוחים לפניהם ויאמר להם אל תטרחו ענין זה, כי המת נודע שהוא חי, ואין כאן טומאה וכל אחד מהם קם והלך לביתו נבהל ומתפלא מן הדבר הזה, דלא נשמע כזאת שיטעו אנשי החברה וגם הרופא לחשוב על אדם שמת, והוא חי באמת

והנה ראש חברת הרוחצים מרוב צערו הלך מביתו לבית העשיר לראות בעיניו, וימצאהו חי יושב ומדבר, ותכף יצא והלך לחזר לביתו, אך בכל הדרך היה הולך ומקלל קללות נמרצות על אותו העשיר, ויפגע בו חסיד אחד ויאמר לו החסיד למה חרה לך על זה העשיר שאתה מקללו, מה עשה לך, ויאמר ק"ן דנרי זהב היו בידי וחטף אותם ממני, ויאמר לו אם הוא באמת לא היה מת אלא היה חי, מה היה לו לעשות וכי ימית עצמו כדי שתעשה לו רחיצה ותקח ק"ן זהובים. ויאמר לא כן, דודאי היה מת, דאיך יתכן דאנשי החברה ישגו בדבר זה שהוא חי ויחשבוהו למת, אך הענין כך היה, דאחר שמת ויצאה נשמתו ממנו, ידעה נשמתו שבניו מבזבזים ממון הרבה בעבורו, והוא קמצן גדול לכך בקשה נשמתו מן מה"מ שיחזירנה לגופו והחזירה וחיה, כדי שלא יותן מן ממונו לשום אדם פ"ק. ויאמר לו החסיד דברים אלו שאתה אומר הם הבל וריק, ולא יתכן להיות כן בעולם, אך אתה נעשה הדבר הזה קשה עליך בעבור שמחת הממון שפרחה ממך, אמנם אשאלך דבר אחד, אם היית רואה כל הדבר הזה בחלום שאותו עשיר מת, והתנדבו בשבילך ק"ן זהובים, ושמחת עליהם מאד, ובבוקר הקיצותה וידעת שלא היה לא יער ולא דובים, אם היה חרה לך על השמחה שפרחה ממך. ויאמר מראה החלום שאני, אבל ענין זה לא היתה שמחתי בו בחלום, אלא היתה בהקיץ, שהבטיחו אותי בק"ן זהובים, והיה מוכנים לתתם לי, והיו לי כמאן דמנחי בכסתאי

ויאמר לו החסיד גם זו השמחה שהיה לך בענין זה היא דומה לשמחה של חלום, יען כי לא הביאו לך עדיין הזהובים ותאחזמו בידך, ואח"כ לקחו אותם, אלא הם רק הבטיחוך בדברים, וזה ברור וידוע דכל הבטחה שהיא רק בדיבור ולא נעשית בפועל, הנה היא בסוג חלום, כי היא עודנה בכח ולא בפועל, וכן מפורש דבר זה בספר ישעיה הע"ה בסי' כ"ט, על האומות שהיו מכינים עצמם ומתייעצים ומדברים בפיהם איך לבא על ירושלים להחריבה, ואע"פ שהם מדברים בפיהם ושמחים על העצות אשר בנו בהם הבנין של חרבנה, באופן שברור להם שתעלה עצתם בידים ויחריבו אותה בפועל, עכ"ז כיון שעדיין לא החריבו אותה בפועל כי אם רק בדיבור שהוא עודנו בכח דוקא, נחשב בניין העצה שלהם ושמחתם בה כחלום ממש, דכתיב והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ ורקה נפשו, וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ ונפשו שוקקה, כן יהיה המון כל הגוים הצובאים על הר ציון. הרי אע"פ שהכינו עצות בדבור, והיו שמחים על מציאות העצה, דמה אותה הנביא לשמחתם בזה לשמחת החלום. ועל כן גם אתה שמחתך בק"ן זהובים, אע"פ שהיתה בהקיץ עכ"ז כיון שלא באו לידך, אלא בדבור בלבד בשרו אותך, הנה זו אינה נחשבת שמחה שלימה, כדי שיחרה אפך על אשר פרחה ממך, דכל דבור הוא עודנו כח ואינו פועל, ולכך ידמה לחלום ממש

וכן הענין כאן אם ראובן הרע לשמעון בדבור בלבד,