עוד יוסף חי תקצד

בפרשה שלהם לאות וסימן להודיע דתהילות לאל בהמ"ק קיים, ואנחנו עושין העבודה אשר צוונו ה' אלקינו ביום זה, כאשר ציונו באין מחסור, והשומע שומע הקריאה בס"ת, ורואה בעיניו המעשה אשר עושין באותו היום היא בשלימות כאשר קורין בס"ת, באופן שהקריאה היא איננה עיקר, אלא היא אות וסימן לשומעין, דכל הצוויים האלו הם נעשים היום ככתוב בפרשה, ולא נעשים הכפרה בקריאה זו, אלא נעשית ע"י העבודה שעושין במעשה ממש, שהיא העיקר של הכפרה, וכאשר היתה הלבשת הבגדים ואחיזת הכלי אצל אותו האיש ביום עשרה לחודש אדר, זכר וסימן ואינם עקרים. אמנם בגלות שבהמ"ק חרב ואין יכולים לקיים מצות עבודת היום בפועל, אז הקריאה של פרשת היום בהיום הזה אינה לסימן ולאות ולזכר, אלא היא עקרית, שאנחנו אומרים הקריאה הזאת של הפרשה במקום העבודה, שיחשוב לנו הקב"ה כאלו עשינו עבודה זו ביום זה בפועל, ובקריאה זו נעשית הכפרה בו ביום, וכמ"ש ונשלמה פרים שפתינו, שיקבל אותם במקום העבודה בפועל, והרי הם עקרים, וכאשר היה אצל אותו האיש בסוף השנים, דהמלבוש ואחיזת הכלי המסחה בידו היו עקרים, שהוא לובשם לעסוק בהם במלאכתו להתפרנס בה, כן הקריאה היא עושה לנו הכפרה בו ביום

ולכן אע"פ שכבר אמר והיתה לכם לחוקת עולם וכו', ואמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתכם, הנה זה אמר על מעשה העבודה בפועל, ואחר שסיים כל סדר העבודה וחובות היום הקדוש, הוצרך ללמדנו דבר אחד בזה על זמן הגלות שאין בהמ"ק קיים, כדי לעשות כל סדר העבודה בפועל, ובמה תהיה כפרתינו ביום הקדוש הזה, ועל זה אמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם. דקדק לומר והיתה זאת, משא"כ בפסוק הקודם אמר והיתה לכם לחוקת עולם ולא אמר זאת, והיינו דאיתא במדרש רבא, התפלה מכונית בשם זאת, דכתיב את התפלה הזאת, גם איתא שם עוד, זאת כינוי לתורה שנקראת זאת, דכתיב וזאת התורה, ולכך אחר שסיים כל סדר העבודה של חובת היום בפועל, אמר אל תאמרו בגלות שאין בהמ"ק קיים מה תהיה עלינו, ובמה תהיה כפרתינו, לכך אמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם, שתהיה כפרתכם נעשית בתפלה שנקראת זאת, שאתם מזכירים בה סדר עבודה של יום זה כולו בתפילת מוסף, ועוד נשלמת ע"י קריאת התורה שנקראת זאת, שאתם קורין פרשת סדר העבודה בס"ת, ולז"א והיתה זאת תורה ותפלה לכם לחוקת עולם שקריאת הפרשה בס"ת וקריאת סדר העבודה בתפלה זה נוהג גם בגלות ולא תתבטל, ובהם תהיה הכפרה לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה יען כי ע"י קריאת הפרשה בס"ת וזכירת סדר העבודה בתפלה נחשב להקורא כאלו ויעש בפועל כאשר צוה ה' את משה, והוא נכון ויציב בעז"ה

את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם, ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. י"ל דפסוק השני נראה כולו כפול, שכבר דברים שבו נזכרו בפסוק הקודם אליו, ואם בשביל לומר וחי בהם הול"ל זה ובפסוק הקודם שיאמר ללכת בהם וחי בהם, ועוד למה בפסוק ראשון נקיט תעשו במשפטי, ולשון תשמרו בחקותי, ועוד מה כונתו במ"ש אשר יעשה אותם האדם, מאחר שכבר אמר תעשו ושמרתם על בני האדם. ונ"ל בס"ד, דפסוק ראשון קאי על מצות שאין בהם עריבות לגוף האדם, שאם לא היה השי"ת מצוהו לא היה האדם מקיים אותם, אך בפסוק השני איירי על מצות שהם ערבים לגוף, דאפילו אם לא היה השי"ת מצוהו, הוא היה נזהר בהם, ולכן אמר עליהם אשר יעשה אותם האדם, כלומר הוא עושה אותם בלא"ה מצד טבעו ומזגו, דהסברה מחייבת דאין לו קבלת שכר עליהם, כיון דהוא בלא"ה נזהר בהם מצד טבעו ומזגו, וקמ"ל דאפ"ה וחי בהם. כלומר יש לו שכר בעבורם, ולכן סיים אני ה' בעל הרחמים לשלם שכר לפנים משורת הדין

ובאופן אחר נ"ל בס"ד ליישב הדקדוקים הנז', דידוע שהפלסופים אומרים כיון דהמחשבה היא עליונה שהיא רוחנית וקדושה וטהורה מאד, למה צריך האדם לטרוח לקיים רמ"ח מצות עשה בפועל, שהוא עושה אותם בדברים שהם גופניים וגשמיים, הן ממין החי הן ממין הצומח או הדומם, יותר טוב שיהיה מכווין ענייני המצוה במחשבה בלבד, ד"מ הלולב ומיניו נתנו בעבור ענין רוחני לעורר איתו למעלה ע"י נטילת הלולב, למה צריך לטרוח עד שימצא לולב ומיניו וינענע בידו, כדי לעורר בזה דבר תיקון ברוחניות למעלה, דנמצא ההתעוררות שלמעלה נעשית ע"י דברים גשמיים תחתונים שהוא מין הצומח, יותר טוב שיהיה מצייר במחשבתו שהוא נוטל לולב ומיניו בידו, ועושה הנענועים, דנמצא הוא עושה הנענועים במחשבה שהיא קדושה וטהורה ורוחנית, ואז תהיה ההתעוררות למעלה בקדושה ע"י מחשבה שהיא רוחנית, ולא ע"י עץ ופרי שהוא דבר גשמי שמקבל טומאה, וכן הענין בשופר למה יטרח לתקוע בשופר ממש, יצייר במחשבתו שהוא תוקע תשר"ת, ונעשה התיקון למעלה ע"י המחשבה שהיא רוחנית וכן הענין בסוכה וציצית ותפלין, וכן הוא בכל מצות עשה שבתורה. וכתבתי תשובה על זה במ"א, אם האדם יסמוך בקיום המצות על המחשבה בלבד, יגיע לו נזק עצום מן מחשבות הרעות שהוא מחשב תמיד בלבבו, לעשות רע ולעבור על כמה איסורי לאוין שמתאוה להם בלבבו, יען כי האדם שהוא חמרי מוכרח שיתאוה תאוות רעות בלבבו תמיד, אע"פ שאינו עושה אותם בפועל, ואין לאל ידו לעשות האיסורים ההם, עכ"ז כח התאוה לא ישקוט ולא ינוח הן בערוה של זנות וניאוף בכל מיני עריות, הן בשפיכות דמים, הן בגזל וגניבה וכיוצא, באופן שיעבור בלבבו תלי תלים מחשבות של איסורים, ואם האדם יתן חוזק ואומץ למחשבה, לומר שהוא יוצא י"ח במ"ע ע"י המחשבה בלבד שהיא עיקר, ומה שיחשוב הרי הוא מקיים המצוה ממש כמעשה ועדיף ממעשה, אז שורת הדין מחייבת שגם במחשבות של איסורין שהוא מתאוה להם בלבו נחשב כאלו עשה האיסורין בפועל ובמעשה, ואז יתחייב עונש עליהם כאדם שעבר על הלאו במעשה, וההולך בדיעה זו ימצא מה שמרויח ע"פ דעתו מן המחשבות טובות שיהיה לו במ"ע, יפסיד כנגדן אלף פעמים מן המחשבות רעות שיש לו באיסורי לאוין שאם האדם חושב עשרה מחשבות טובות ביום אחד, אפשר שיחשוב אלף מחשבות רעות באותו היום עצמו

ובזה פרשתי בס"ד מ"ש במשלי סי' וא"ו ידים שופכות דם נקי לב חושב מחשבות אין, פירוש אם יש לו שונא ורוצה לשפוך דמו במעשה, הנה הוא שופך דם אחר נקי, אבל בלב שמחשב עליו קודם שהרגו איך יהרגנו באיזה מקום ובאיזה עת, דכל שעה הוא מצייר בלבו הריגתו של זה, נמצא זה הרג דמו של זה במחשבות אלו הרבה פעמים, שאם יתחייב על המחשבה הנה הוא מתחייב על דם זה הרבה פעמים, אבל במעשה אינו יכול לשפוך דם של זה האדם, אלא פעם אחת, ולכן במעשה נקיט דם לשון יחיד שאמר ידים שופכות דם ולא אמר דמים, אבל במחשבה שיש לו באותו