עוד יוסף חי תקצב

וכן מייבשת ומלחלחת, כן זה הבא ליטהר ולעשות תשובה צריך להתנהג בשני כוחות הפכיים הנז"ל, ולא סגי ליה בחד כח בכלהו מילי, וכדאמרן

ונראה דזכר אזהרה זאת של ההנהגה דשני כוחות הפכיות גבי מצורע הבא ליטהר, היינו דידוע שהצרעת היא בעבור לשה"ר, שהאדם הזה הולך רכיל פיו פתוח לדבר רע בכל מקום בבית ובחוץ, ומרבה דבות רעות שעושה את פיו בהם כקיפה מלאה שרצים, שמוליד ששים שרצים בכרס אחת, וזה כשיבא להטהר תקנתו היא לסתום פיו, ויאחז מדת השתיקה אפילו בדברים המותרים לו לדבר בם, וכל זה הוא בדברים הגופניים כדי לעשות לפיו גדר וסייג ע"י מדת השתיקה, אבל בלימוד התורה יתנהג להפך שיהיה פיו פתוח ימים ולילות, כי מרפא לשון עץ חיים זו התורה, על כן תקונו ושלימות טהרתו צריך להיות בשני מידות הפכיים שהם מדת השתיקה ומדת הדבור, דהיינו מדת השתיקה במילי דעלמא, ומדת הדבור בתורה כדכתיב מרפא לשון עץ חיים, זאת התורה דכתיב בה כי חיים הם למוצאיהם, ודרשו רז"ל למוציאהם בפה, ולא מהני ליה ללמוד בפה סתום ובשתיקה, ואם יתנהג בין בד"ת בין במילי דעלמא במדת השתיקה אין משיג לו תועלת לתקן חטאו, וכן אם יתנהג בין בזה ובין בזה במדת הדיבור ופתיחת פיו, ג"כ יפסיד בזה, אלא צריך להתנהג בשתי מידות הפכיות שכל אחת תשמש במקום הראוי לה, ולכן סיים והובא אל הכהן הוא החכם שנקרא כהן ללמדו תורה, כדי שיעסיק בה ויתרפא, כי מרפא לשון הוא עץ חיים, אלו דברי התורה דחיים הם למוציאהם בפה

או יובן בס"ד אומרו ביום טהרתו, היינו שידמה בטהרתו לשמש שנקראת יום שהולכת כל יום ממזרח למערב, מהלך שהוא נגדיי לטבעה ומזגה, ורק משום לקיים מצותו יתברך שצוה אותה בכך כופה טבעה ומזגה במהלך זה, וכן המצורע שבא לעשות תשובה כדי להטהר ע"י תשובתו, צריך שיתנהג כמנהג השמש הנקראת יום, והוא שיעשה רצונו יתברך אע"פ שהוא נגדיי לטבעו ומזגו, ולכן ובא אל הכהן שהוא מרפא אותו בדבר שהוא נגדיי לטבעו ולמזגו, כי הצרעת צריך לה הרחבת מקום וטיול באויר טוב וגנות ופרדסים ושדה של דשאים נאים וטובי מראה, והכהן עושה לו להפך שמסגירו ומניחו במקום שהוא כמו בית האסירין אין יוצא ואין בא

וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. י"ל למאי הוצרך מן הצרוע, ודאי הוא דמן הצרוע נרפאת הצרעת. ונ"ל בס"ד, דארז"ל בגמרא אין צו אלא ע"ז, שנאמר בהושע סי' ה' כי הואיל הלך אחרי צו, והמצודות פירש צו לשון צואה, והכל אחד, דע"ז היינו צואה. והנה המצורע לקה בצרעת על ידי הקליפה שנקראת צו, ששלטה בו, ועתה נרפא מן צו רע זו הקליפה, כי מרום מושבו של המצורע שהסגירו הכהן הוא חוץ למחנה ששם מדור הקליפה, כנודע מענין הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, וז"ש והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, אותיות צו רע זו הקליפה, שסילק מעליו שליטת הקליפה שהיא צו רע, אותיות צרוע. אי נמי ע"ד מש"ה וממכותיך ארפאיך, שהמכה עצמה תהיה רפואה. אי נמי צרוע בהפיך אתוואן עוצר, לשון מאסר, כי מזה הדבר שעשה לו מעצר ומאסר במקום אחר, היה לו דבר זה תועלת אליו להתרפא

ועוד נ"ל בס"ד אומרו נרפא נגע הצרעת מן הצרוע דידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל, שהצרעת היא מחמת הסתלקות אור החכמה, וידוע כי אור החכמה נקרא שמן, ולכן תמצא דרמוז זה במלוי אותיות צרוע כזה צד"י רי"ש ו"ו עי"ן, המלוי עולה מספר שמן, וז"ש נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ר"ל מן החכמה שנקרא שמן הרמוז במלוי הצרוע

וצוה הכהן ולקח למטהר שני צפרים חיות טהורות. נ"ל בס"ד טעם ללקיחת שתי צפרים ולבסוף ישחט אחת וישלח אחת, והוא דאיתא בירושלמי שאמר רשב"י ע"ה, בתחלה הייתי חושב שיותר טוב אם היה לאדם שני פיות, שיהיה פה אחד בשביל לימוד התורה ופה אחד בשביל צרכי עוה"ז, דאין מן הראוי שהכלי אשר ישתמש בו קודש ישתמש בו חול, אבל אחר אשר ראיתי רבוי מספרי לשה"ר, אמרתי יפה עשה הקב"ה שברא לאדם פה אחד ולשון אחד, דהא עתה בלשון אחד כ"כ מספרים רע, ואם היה להם שנים איך היה העולם יכול לסבלם, ע"ש. והנה הצפור רומז ללשון שעושה מעשה פטיט, ולכן בתחלה יביא שתי צפרים חיות טהורות. לרמז על אשר היה מן הראוי שיהיה לאדם שני לשונות, אחד למלאכת הקודש, ואחד למלאכת החול, אך בעבור שצפה הקב"ה בחטא האדם בלשון כי רב הוא, לא ברא לו אלא לשון אחד. ולכך תחלה יביא שני צפרים כמה שהיה ראוי להיות שני לשונות, ואח"כ לא ישחט אלא צפור אחת ואת הצפור השניה משלחה על פני השדה, ולא יעשה בה שום דבר, וזה הוא כנגד מה שביטל לשון אחד מהם ולא נשאר אלא רק לשון אחד, לעשות בו שתי המלאכות, וגבר ישראל

פרשת אחרי

דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש. הדקדוקים שיש כאן הם נודעים לכל עיני הרואה, הא' אומרו אחיך נראה מיותר, דידוע שהוא אחיו, וכמה מקראות יש שמזכיר השי"ת שם אהרן ואינו מפרש לומר אחיך, ועוד אות וא"ו של ואל יבא ג"כ נראה מיותר, דהא לא אמר לו קודם זה דבר אחר שבא להוסיף עליו דיבור זה דאל יבא. ונ"ל בס"ד דמלת אחיך הוא צווי, שצוהו לומר זה לאהרן להזהירו שיהיה עליו מורא שכינה, כשיכנס לבית ק"ק, שלא יסתכל באור השכינה הנגלה לפניו, שיהיה דומה בזה למרע"ה, אשר כשידע בסנה דהאש שהיה לפניו הוא אש מאור השכינה, כתיב ויסתר משה פניו כי ירא מלהביט אל [אור] האלקים, וידוע ששם אחוה יאמר על דברים הדומין זה לזה, כמו אשה אל אחותה האמור ביריעות המשכן, וכן במרכבה שדבר בה יחזקאל הע"ה, והכי קא"ל רחמנא דבר אל אהרן שיהיה אחיך, כלומר דומה לך במורא מראה אור שכינה, שיהיה לו מורא בכניסתו לבית ק"ק כאשר היה לך מורא בסנה מאור שכינתו, ועוד תצוהו צווי אחר דאל יבא בכל עת אל הקודש, ולכן אמר ואל יבא בואו כיון שאמר דבר אל אהרן שיהיה אחיך כלומר דומה לך, א"ל עוד תדבר לו ואל יבא בכל עת, כזה הדיבור מוסיף על דבור של אחיך

וראיתי להמפרשים ז"ל שנתקשו כאן ביתרון הוא"ו של ואל יבא כיון שלא קדם אליו דבור אחר, וזה הדבור ההתחלה, וכן נתקשו במ"ש בפרשת תולדות ויתן לך האלהים ביתרון וא"ו, וכן בפסוק ויעשו בני ישראל את הפסח, וכן פסוק ואביה ירוק ירק בפניה, ונדחקו לומר זה דרכו של המקרא למנקט הכי, ולא ערבה לי תשובה זו, והנראה לי בס"ד בכל זה וכיוצא באמת לא היה דבור זה התחלה, אלא אמר דבור אחר קודם זה באותו ענין, ולא נכתב, כי באמת כל עניינים הנזכרים בתורה יש בהם דברים הרבה שלא רצה השי"ת שיכתבם בפירוש בתורה, ומרע"ה לא היה כותב מדעתו הדברים