עוד יוסף חי תקצא

נמצא המטהר לשונו הנה הוא דבוק בדרגא דאמת שהוא רחק, והוא ממילא קרח, שאין נאחזין בו הדינין, וז"ש ואיש כי ימרט ראשו הוא אבר התשמיש, שנקרא בדברי רז"ל ראש הגויה, והכונה שפולט זרע בקרי, אם קרח הוא שעושה תיקון בלשון לטהרו ולתקנו בדרגא דאמת שהוא רחק, ובהפוך אתוואן קרח שמתקן אותו בתורה, אשר ממרחק תביא לחמה, אז יספיק לו זה לטהרתו, וטהור הוא כסברת רבי חייא בר אבא, דאמר על העליון לתקן

פרשת טהרות

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. י"ל אומרו ביום טהרתו נראה לשון יתר, כי זה מובן מן הענין האמור בפרשה זו, דכל זה איירי ביום טהרתו נ"ל בס"ד דידוע שהצרעת באה על עון לשה"ר, שהוא החטא בדיבור שניכרות פעולות שלו בלשון ובשפתים, דכתיב אשר אמרו ללשונינו נגביר הנה שפתינו אתנו מי אדון לנו. שזכר הלשון והשפתים בלבד, כי בם נרגש הדיבור יותר, ובתנועתם יוצא ונשלם, אע"פ שיש חמשה מוצאות הפה, בם נרגש מוצא הפה יותר. והנה הלשון הוא ד' אותיות, והשפה ג' אותיות, הרי שבע, ועל כן נתקנים ע"י התורה שהיא שבעה ספרים, כי פסוק ויהי בנסוע הארון הוא ספר בפ"ע, ולכן כתיב על התורה חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, וז"ש זאת תהיה תורת המצורע, והיינו כי התורה נקראת זאת, דכתיב וזאת התורה, וכנז' במדרש רבא, ונרמז באותיות זאת על תיקון ב' אברים שמתקלקלים בדבור רע, שהם לשון ושפה, שיש בם ז' אות, והיינו זאת בחולם קרי בה ז' אות, דהתורה שנקראת זאת מתקנת ומכפרת לשון ושפה שהם ז' אות, כי בה תהיה תורת המצורע, כלומר טהרת המצורע לטהר אותו בטהרה נפשיית, דכתיב מרפא לשון עץ חיים

ואמר עוד ביום טהרתו, יובן ע"פ מ"ש בספר שער בת רבים, בפרשת ויקרא בשם הרב כ"ל ז"ל, טעם שצוה השי"ת בכל הקרבנות ליתן הדם והחלב על המזבח, והמתיק הדבר במשל לסוחר אחד שהלך מביתו לבהמ"ד, ויתמהמה שם איזה שעות, ובתוך כך בא אחד ממדינה אחרת לבית הסוחר הזה לקנות סחורה ממנו, וישאל את אשתו איה בעליך, ותאמרי הנה הוא בבהמ"ד, והאיש לא רצה להמתין, וילך לסוחר אחר ויקנה ממנו, ואחר שבא הסוחר מבהמ"ד לביתו ויתוודע מזה, וירע בעיניו על שהפסיד הריוח שהיה לו להרויח מאותה סחורה שהיה מוכרה לזה, ויאמר לאשתו מהיום והלאה כאשר יבא איש וישאל עלי, ואני אהיה בבהמ"ד מהרי לשלוח אחרי ואבא לביתי, ותאמר כן אעשה כאשר דברת לימים בא איש לתבוע חובו ממנו, ולא מצאו בביתו, ותאמר לו אשתו המתן כמעט רגע, ואני אשלח לקרוא אותו, ותשלח את משרתה ויקרא אותו, וימהר לרוץ בכל כוחו, ובבואו עיף ויגע, והנה הנושה לנגד עיניו ואץ עליו לשלם החוב שחייב לו, וזה לא היה בידו לשלם ויחרפהו ויבזהו, ואחר שיצא הנושה אמר זה לאשתו, הוי אשת כסילות החלפת השיטה, כי כאשר בא סוחר לקנות ממני סחורה היית עצלה מלשלוח לקרוא אותי, וכאשר בא הנושה לתבוע ממני ממון היית פחז כמים לקרוא אותי

כן עד"ז חלקי המצות שתים הם, מ"ע ומל"ת, ולהם צריכים שני כחות הפכיות, והוא למ"ע צריך כח הזריזות, ולמל"ת כח העצלות, והאדם החוטא מחליף השיטה, דמעורר כח הזריזות לעבור על מל"ת, ומדת העצלות להתעצל מלעשות המצות עשה, והקרבן בא על החטא מאחת משתי אלה, או שהחטא בכח הזריזות לעבור על מל"ת, או במדת העצלות מלעשות המ"ע. והנה הדם הוא כח החום לעורר כח הזריזות, והחלב הוא כח הקרירות לעורר מדת העצלות, ולכך צוה השי"ת להקריב על המזבח לכפרה החלב והדם אשר בסבתם בא החטא, עכ"ל ע"ש

נמצא ברא הקב"ה בטבע האדם שני כחות, זריזות ועצלות שהם הפכיים, כדי שישתמש העצלות בלא תעשה שהם סור מרע והזריזות במ"ע שהם ועשה טוב ולא יתהפכו אצלו לתת של זה בזה ושל זה בזה, ורמז לדבר זריז הוא זר יז, דהיינו זר בצירי הוא עטרה והמ"ע הם עטרות לצדיקים, בסוד מ"ש רז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ועל זה אמר הכתוב על הצדיק כי תקדמנו ברכת טוב תשית לראשו עערת פז, ואותיות י"ז הם מספר טוב, נמצא זריז הוא זר טוב, דקאי על כל מצוה שהיא ממצות עשה שצריך לה כח הזריזות, אבל אותיות עצל הם ר"ת על צווי לאווין, כי בלאוין צריך כח העצלות, אך האדם ברשעו מחליף השיטה שבדברים שהם מעשה טוב יעורר בעצמו מדת העצלות ובדברים שהם סור מרע דהיינו מצות הלאוין מעורר בעצמו כח הזריזות, שיהיה פחז כמים לעשות העבירה קודם שיתבונן בעונש שלה, וקודם שישמע מאחרים בגנותה וביטולה, ואחר שמיהר לעשות הרע אין תקנה להרע שעשה שכבר נד ולד

ועל זה אמר הכתוב במשלי סי' כ"א, הפכפך דרך איש וזר וזך וישר פעלו, פירוש איש שהוא זר כלומר רשע, אשר בכל שש קצוות שלו נעשה זר מן היהדות, וזהו וא"ו זר, דהיינו בששה קצות שהם מספר וא"ו נעשה זר, הן בעשין הן בלאוין, הנה הוא הפכפך שהפך שמוש כחות הטבעיות להרע בהם, ולא מאת ה' היתה זאת אליו. יען כי הוא יתברך שנקרא זך הנה הוא ישר פעלו, שברא באדם שני כחות זריזות ועצלות על מנת שישתמש הזריזות במ"ע, והעצלות במצות לא תעשה, ולא סגי ליה להשתמש בזריזות בלבד בכלהו מילי, או בעצלות בלבד בכולהו מילי. ורק האדם מהפך ומחליף השיטה בשאט הנפש. ובזה פרשתי בס"ד השבח שנשתבחה התורה באברהם אע"ה, דכתיב ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, פירוש היה לו מדת הכבדות והעצלות דוקא בקנייני עוה"ז שהם כסף וזהב, אבל בקנין הנפשיי שהוא תורה ומצות היה זריז גדול

המורם מכל האמור, מה שעשה האלקים את האדם לברא לו בטבעו שני כוחות הפכיות, שהם זריזות ועצלות הוא ישר, שאם לא ישתמש האדם אלא רק בכח הזריזות יפסיד בחלק סור מרע ואם לא ישתמש אלא רק בכח הכבדות והעצלות יפסיד בחלק ועשה טוב, דאין שלימות לאדם אלא רק ע"י ב' כוחות הפכיות אלו. ובזה יובן בס"ד הטעם שנמשלו הצדיקים לשמש, יען כי בשמש יש בה שני כוחות הפכיות, שהיא מלבנת הבגדים ששוטחין אותם בשמם, ומשחרת הפנים ששזפהן השמש, גם היא מיבשת הלח והנשרה במים, ומלחלחת וממסת השעוה והדבש והשמן וכיוצא, הרי יש בה שני כוחות הפכיים, וכן הצדיקים לא יהיו שלמים בצדקות אא"כ יהיה בהם שני כוחות הפכיים, שהם כח הזריזות. וכח הכבידות והעצלות

ולכן על המצורע שהיה רשע ובא ליטהר מצרעתו שהוא הרשעות שהיה נוהג בו, אמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, ביום ר"ל בשמש, דידוע מ"ש רז"ל כהשמש נקראת יום, כלומר כדוגמת השמש שיש בה שני כוחות הפכיים שהיא מלבנת ומשחרת,