עוד יוסף חי תקצ

ע"י התשובה לפני הקב"ה, וראהו הכהן כלומר מרצהו ומלמד עליו זכות, והוא מלשון רואה אני את דברי אדמון, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפסוק וירא אלקים את האור כי טוב, ואז עי"כ נהפך ללבן, ר"ל המקטרג שנקרא נגע נהפך ללבן, על שם העין שמלמד סנגורייא ומדבר בשבח כל ישראל, ואז וטיהר הכהן הוא מיכאל את הנגע, הוא העון שעושה האדם בשאר ימים, מטהר את ישראל מן הנגעים של כל השנה, כי יש לו טענה גדולה לטעון, כיון שהיום הזה מדבר בשבחן הפך הקטגוריות שדבר בכל ימות השנה, נמצא הוא עצמו הודה כי שקר דבר, ואז יהיה האדם טהור הוא, ר"ל נקי מאותם העונות, כי ישא השעיר את עונות בית ישראל, וגבר ישראל

ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. נראה לרמוז בס"ד, דידוע שהשערות שבראש האדם רומזים לכחות הדיכין, לכן אזהרה שמענו מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות, כאשר יגלח האדם שער ראשו לכוין בזה הגלוח להעביר ממנו כוחות הדינין, וידוע שהצדיקים ע"י מצות ומע"ט שלהם מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, מיהו כל זה הוא בתנאי שלא יחטא אחר שסילק כחות הדינין, ואחר שהפך מדת הדין למדת רחמים, דאם יחטא מחזיר כחות הדינין כאשר היו, והלואי שלא היה מתקן קודם. והנה ידוע שהקרחה לא יצמח בה עוד שער כלל, וז"ש ואיש כי ימרט ראשו, ר"ל שהעביר ממנו כחות הדינין הרמוזים בראשו, הנה אם זה האיש קרח הוא, כלומר העברה של כחות הדינין אשר העבירם ממנו דומה לקרחה, שלא יצמח בה עוד שער, כן אלו הדינין שהעבירם מעליו לא ישובו לחזור אליו מחמת עון ופשע, אז זה האיש טהור הוא, דהתיקון שלו במיתוק הדינין עושה מהרה לנפשו שעולה למקום גבוה

או יובן בס"ד, דידוע שאבר התשמיש נקרא בלשון חז"ל ראש הגויה, וידוע דאם אדם רואה קרי לאנסו מחמת חולשה ויגיעה וטרחה של הדרך, או מחמת אכילה וכיוצא, אין קרי זה עושה לו טומאה פנימית לנפשו. ואינו פוגם בו כלום, אע"ג דצריך טבילה בשביל טהרת גופו, אבל אם ראה קרי מחמת מחשבות והרהורים רעים, אז זה מטמאו מבית ומחוץ, וידוע שהשערות שבראש האדם, יש בהם רמז למותרות של התאוה הנולדים מהמחשבה שבמוחו, ולכן צריך האדם לגלחם, כדי שיהיה גלוח זה לו למזכרת ולהתעוררות, שיהיה נזהר תמיד לדחות ממוחו מותרות התאוה. וז"ש איש כי ימרט ראשו, הוא אבר התשמיש הנקרא ראש הגויה, וימרט היינו שפולט זרע שרואה קרי, הנה אם זה קרח הוא, כלומר אין לו במוחו מחשבות רעות הצומחים מהם מותרות התאוה שסבבו לו זה הקרי, אלא הוא נמרט לאנסו מחמת חולי, או יגיעה או אכילה וכיוצא, אז טהור הוא, שאין קרי זה עושה לו טומאה פנימית לנפשו

ובאופן אחר נראה לרמוז בס"ד, בהקדים מאמר הגמרא דמציעא דף קי"ז, הנהו בי תרי דיירי חד עילאי וחד תתאי, איפחית מעזיבה, כי משי מייא עלאי אזלי ומזקי לתתאי, מי מתקן רבי חייא בר אבא אמר על העליון לתקן, ורבי אלעאי משום ר"ח בר יוסף אמר התחתון מתקן, וסימניך ויוסף הורד מצרימה ע"ש. ופרשתי בס"ד מאמר הנז' בביאורי בס"ד על דברי אגדה, ע"פ מ"ש רז"ל אם יחטא האדם בברית הלשון יפגום בברית המעור, ולכן הם מכוונים זה כנגד זה, ובזה פירש עט"ר הרב מור אבי זלה"ה ותשא בריתי עלי פיך ודפח"ח. ואמרתי בס"ד בזה רמז נכון, דראש אותיות לשון הוא ל', שהוא רומז ללשון עצמו, וסוף אותיות לשון הוא ן' פשוטה מאותיות מנצפ"ך, שהוא דוגמת אבר התשמיש, שהוא ארוך ועטרה בראשו, והם מכוונים זה כנגד זה, אחד בראש ואחד בסוף, להורות אם נפגם הלשון יפגם אבר התשמיש ג"כ

והנה יש סברה לומר בבעל תשובה, שיתחיל לעשות תיקון בלשון, ואז ממילא יתוקן ברית המעור יען כי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב, ויש צד סברה לומר, כיון דנטמא עתה ברית המעור, צריך להשתדל לעסוק תיקון של זה להרבות סיגופים ותעניות ולימוד תורה השייך לתיקון עון שז"ל, כי ההזק שם הוא יותר גדול, ולא יועיל לו תיקון הלשון. אע"פ שהוא סבב לו פגם זה של ברית המעור, וז"ש הנהו בי תרי הם ברית הלשון וברית המעור, דהיו דיירי חד עלאי זה ברית הלשון, וחד תתאי זה ברית המעור, אפחית מעזיבה הוא צלם הקדוש של הנשמה שבאדם, דעליו תקנו בכל יום ברכה של מלביש ערומים, ושל הניתן ליעף כח, וכמפורש בשער הכונות לרבינו האר"י ז"ל, וכיון דאפחית זה שולט היצה"ר באדם להחטיאו בפה, לטמאו בדברים אסורים, כי הדבור הוא פעולה הראשונה של האדם בלידתו בעוה"ז, שהוא בוכה ומרים קול בפיו, ועי"כ כי משי מייא עלאי, כלומר שחוטאים חמשה מוצאות הפה. שהם שפתים ושנים ולשון וחיך וגרון, בדברים אסורים, כי החטאים ועונות נקראים מים הזדונים, אזלי ומזיקי לתתאי הוא ברית המעור שהוא הגיד והעטרה שבו, מי מתקן כלומר האדם החוטא ופוגם בזה מי מאלו מתקן אותם תחלה, אם יעסוק בתיקון ברית הלשון, או יעסוק בתיקון ברית המעור, ופליגי בזה אמוראי, ח"א על העליון לתקן, כלומר יעסוק בתיקון ברית הלשון שהוא המסבב פגם ברית המעור, וכאשר עשינו סברה בזה בראשונה, וח"א התחתון מתקן, וכאשר עשינו בזה סברה שנית. ונתן סימן ויוסף הורד מצרימה, עשה סימן זה להודיע בו שברית המעור תלוי בברית הלשון, והיינו כי מצינו שיוסף הע"ה בירידתו למצרים נתגבר ולא נכשל בברית המעור, בשביל שהוא נזהר בברית הלשון, שלא נתכוון לספר לשה"ר על אחיו, כשהביא דבתם אל אביהם, וכמ"ש רז"ל

והנה ידוע מ"ש המפרשים ז"ל, שהשקר נקרא קרוב, דאותיות שקר קרובים זל"ז, והאמת נקרא רחוק, דאותיות אמת רחוקים זה מזה, אות אל"ף בראש, ואות מ"ם באמצע, ואות תי"ו בסוף, וכל דבור טוב של תורה ויראה נכלל בדרגא דאמת, ונקרא אמת שאותיותיו סדרן רחוק, וכל דבור של איסור הן לשה"ר הן לצנות וחנופה וכיוצא נכלל בדרגא דשקר, שאותיותיו סדרן קרוב, ושני מיני הדברים של אמת ושל שקר עניינם הוא בשיחה, ולכן קרוב עולה מספר ש"ח, ורחק עולה ג"כ מספר ש"ח, ששניהם המה שיחה של האדם, ולכן כתוב על התורה ממרחק תביא לחמה, כי התורה היא קיימא בדרגא דאמת שאותיותיו רחוקין זה מזה, ולכן רחק אותיות קרח כי הדבק בדרגא דאמת שהוא רחק אין נאחזין בו הדינין שדומים לשערות, ולכן יעקב אע"ה שהוא בסוד תורה שבכתב, דכתיב ביה תתן אמת ליעקב כתיב ביה ויעקב איש חלק, שאין נאחזין בו הדינין, משא"כ מי שהוא בדרגא דשקר נאחזין בו הדינין, וכמ"ש בעשו איש שעיר. ולכן אמר בן עזאי על רבי עקיבה כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, דקראו קרח לשבח דנעשה כן להורות על גודל דבקותו בתורה, ועי"כ נתפרדו ממנו כוחות הדינין: