עוד יוסף חי תקפח

כהלעטת הגמל, ועל זה אמר כל הולך על גחון

ואומרו כל הולך על ארבע, יתבאר ע"פ מ"ש באו"ף דהגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל בקש את אנשי העיר ווילנא לבל יקראיהו לאסיפה, כי אם רק בענות תקנה חדשה, והנה פעם אחת החליטו דבר מנהיגי עיר ווילנא ליסד תקנה, כי עניי חוץ בל יבואו העירה להיות למשא על הקהל, ויתאספו יחד וישלחו דבר אל הגאון רבינו אליהו ז"ל, לאמר יואל נא רבינו לבא אל האסיפה המיעדת לנו, כי רצונינו לתקן תקנה חדשה ויבא ויהי כשמעו את דבר התקנה רגז עליהם, ויאמר הלא מכבר אמרתי אליכם אל תקראו אותי כי אם בעשות תקנה חדשה, וענו אותו מנהיגי העיר. רבינו, והלא זאת תקנה חדשה היא, ואמר להם הגאון זאת תקנה ישנה מכבר מארבע ארצות, ויאמרו לו תקנה זו לא כתובה אצלינו בפנקס בתקנה של ארבע ארצות, ויאמר להם הגאון ארבע ארצות שאמרתי לכם, הם סדום ועמורה אדמה וצבוים, ע"כ

וכונת הגאון לומר דאלו הערים נהפכו בעבור תקנה שעשו אצלם שלא תכנס רגל אורחים עוברי דרכים אצלם, ולכך נהפכו דכתיב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבוים אשר הפך ה' באפו ובחמתו, וכמ"ש רז"ל בגמרא דסנהדרין דף ק"ט, על פסוק איוב פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל, שזה נאמר על סדום שאמרו למה לנו עוברי דרכים שאין באים עלינו אלא לחסרינו מממונינו, בואו נשכח רגל מארצינו. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במשלי, תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת, והיינו כי דור המבול שנחרבה הארץ בעונם היה בעבור ג' עבירות חמורות שהיו בידם, דכתיב מלאה הארץ חמס מפניהם, ואיתא במדרש רבא א"ר לוי חמס זה ע"ז, חמס זה ג"ע, חמס זה שפיכות דמים. ויליף להו מקראי ע"ש, וז"ק תחת שלש זה דור המבול שהיה בידם שלש עבירות חמורות, רגזה ארץ שנשחתה הארץ בעבורם, ותחת ארבע אלו ארבע ערים שהם סדום ועמורה אדמה וצבוים שחטאו בהשבתת עוברי דרכים, לא תוכל שאת אותם, אלא נהפכה עליהם וכילתה אותם, ובא הכתוב לעורר לבבות בני אדם שיזהרו וישמרו מללכת בדרכם, שלא יקרה להם כאשר קרה את אלו בעבור זאת

ובזה מובן בס"ד כאן רמז הכתוב כל הולך על גחון למלאת בטנו מזיני בישי שהוא מסטרא של אותו שאמר הלעטני נא, וכל הולך על ארבע שמתנהג מנהג ארבע ערים שהם סדום ועמורה אדמה וצבוים, דחטאו הוא עד כל מרבה רגלים, מלת עד הוא ר"ל סילוק והסרה כמו עד היום האמור בהספד יאשיהו הע"ה, וכן הוא נמי בלשון הגמרא, כלומר סילק ודחה והעביר כל אדם המרבה רגלים שלו שם, וכמ"ש על סדום הנשכחים מני רגל, ועוד נמי מי שהוא מנאף ומזריע לבטלה, וזהו לכל השרץ השורך על הארץ בזנות וניאוף, כל אלו שקץ הם לכם, ותתרחקו מהם ותתקדשו בקדושתו יתברך

כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדום אני ולא תטמאו את נפשותכם בכל השרץ הרומש על הארץ, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והייתם קדושים כי קדוש אני. י"ל על אומרו קדושה פעמים. ונ"ל בס"ד, בהקדים מעשה באחד חכם צדיק וחסיד גדול, שהיה לו בן יחיד והיה מתנהג בדרכי אביו בצדקות וחסידות ופרישות, ויהי היום נשבה הבן במדינה אחת רחוקה אשר כל יושביה רעים וחטאים, ותרבותם רעה רצוח וגנוב ונאוף, זוללים וסואבי יין ומשחקים בקוביא, זה עסקם כל ימיהם, וכל מדות רעות שבעולם נמצאים בהם, ואין בהם עושי טוב אין גם אחד, ונשאר בנו שבוי שם עשר שנים. ואחר עשר שנים הצליחה יד אביו לפדותו בממון הרבה, והוציאו משם והביאו לביתו, והיה האב דואג בלבו וחושב דודאי יצא הבן לתרבות רעה, בהיותו דר עשר שנים בתוך רעים וחטאים אלה, דודאי נתלמד לעשות ממעשיהם הרעים ונעשה בעל מדות רעות. והנה אחר שבא הבן לבית אביו, הסתכל הרב במעשים של הבן ומדותיו ומנהגו, וירא שאין בו חסרונות וכוס מדה רעה לא נמצא בו, אמנם גם מעלות של מדות טובות שהיה נוהג בהם בבית אביו קודם שנשבה לא נמצא בו. ויאמר החסיד לבנו ראה בני, הגם שאני שמח בך ואוהב אותך על אשר אין בך חסרונות אשר חשבתי עליך, מחמת ישיבתך עשר שנים בתוך אנשים רעים וחטאים, עכ"ז אין שמחתי שלימה, יען כי אין בך מן המעלות מאומה, ואני פזרתי עליך ממון רב להביאך, כדי שאתכבד בך בהיות שמי נקרא עליך, שיאמרו העולם פ' אביו של פ', ואין הבן מתייחס לאביו הצדיק בקריאת שמו עליו, אא"כ יהיה הבן דומה לאביו הצדיק בדרכיו ומדותיו, כי מעשה אבות יעשו בנים, ובזה יתכבד האב בקריאת שמו על שם בנו, ועל כן אע"פ שבעבור שאתה מושלל מן החסרונות, כדאי אתה לאהבה שאהיה אוהב אותך, עכ"ז אין אני שמח בך אא"כ תהיה שלם במעלות הנמצאים בי, וכאשר היית אתה נוהג בהם קודם שנשביתה

וכן הענין כאן, הנה ישראל כשגלו למצרים שהיתה ערות הארץ, וכל יושביה רעים וחטאים מאד, ופדאם הקב"ה משם, הנה היו כדאים לאהבה שיאהב אותם הקב"ה בשביל שלא נמצא אצלם מן החסרונות שיש למצריים בתועבות הגדולות, אע"פ שאין בהם המעלית של קדושת האבות והשבטים שבטי יה, אך עכ"ז אין ראויים שיהיה הקב"ה מכנה אלקותו עליהם, להיות נקרא אלקי ישראל, אא"כ יהיו שלמים במעלות שהיו אצל האבות והשבטים, ולכן צוה אותם בלשון כפול והתקדשתם בענין סור מרע, והייתם קדושים בענין ועשה טוב

וז"ש והתקדשתם והייתם קרושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותכם בכל השרץ הרומש על הארץ, פירוש במידות רעות הנולדים ומתהווים מן חומר העכור של הארץ, שהיו המצריים היושבים במצרים בערות הארץ טמאים בטומאה זו, ועל הבדלתם מטומאה אשר להם, והתקדשתם, דזה קאי על העדר חסרונות, והוא ענין סור מרע, אמנם לא אך בהפרשה והבדלה הזאת מן הטומאה תהיו כדאים שאכנה אלקותי עליכם שאהיה נקרא אלקי ישראל, אא"כ והייתם קדושים בקדושה אחרת יותר, שהיא שלימות המעלות של ועשה טוב, ועל זה אמר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים שהיתה ארץ טמאה, כונתי הוא להיות לכם לאלקים כלומר לכנות אלקותי עליכם, ולכן לא יספיק לזה התקדשות שיהיה לכם רק מצד הבדלה והפרשה שיהיה לכם מטומאת מצרים, שהוא ענין סור מרע בלבד, אלא והייתם קדושים עוד קדושה יותר, מענין ועשה טוב כי קדוש אני, ולא אכנה אלקותי אלא על קדושה שלימה שהיא בענין סור מרע, ובענין ועשה טוב

נמצא שלימות ישראל תלויה בשתי קדושות, אחת בענין סור מרע, ואחת בענין ועשה טוב. ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה יציאות השבת שתים שהן ארבע בחוץ, ושתים שהן ארבע בפנים, דידוע ישראל בהיותם צדיקים נקראים בשם שבת, ולכן אמר הקב"ה לשבת ישראל יהיו בן זוגך, ויציאתם מן הגלות על ידי קיום שתים תיבות שהוא צווי סור מרע, שהוא שני תיבות, ויש בהם ארבע אותיות, כי וא"ו של סור אינו יוצא במבטא, ומ"ם של מרע היא שמוש, נמצא נשארו ד'