עוד יוסף חי תקפז

האדם נבנית מן נ"ח אורות, בסוד ונח מצא חן בעיני ה', והם מספר כבוד ה', ואמרתי בס"ד טעם נכון על אשר בת עין של האדם נבנית מן נ"ח אורות, שהם מספר כבוד ה', והוא מפני כי על הקרבן שהוא בהמה יש לגמגם, אולי אלו בני אדם הם שנהפכו לבהמה ע"י כשוף וכנז"ל, לכך עשה הקב"ה נס סגליי שכל האברים יכולים להפכם חוץ מן גלגל העין, שאין שליטה עליו בכשוף להפכו, ולכן קרבן בהמה נבדק בגלגול העין, שאם הוא אדם ונהפך צריך שהיה דומה לשל אדם, כי זה א"א להתהפך, ונמצא בגלגל העין שעשה הקב"ה נס זה שלא יהיו יכולים להפכו בכשוף ניכר כבוד ה', ולכן נבנה מן נ"ח אורות שעולים מספר כבוד ה'. ובזה יובן זה הדבר של הקרבת הקרבנות אשר צוה ה' תעשו, שתגישו הקרבנות להקרבה, אך צריכין בדיקה תחלה, והיינו שירא אליכם כבוד ה', תבדקים בבת עין שבה ניכר כבוד ה' ע"י הנס הנז'

הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. צריך להבין אומרו תרתי מילי אקדש ואכבד, דנראה המכוון הוא אחד, כיון דיקדש יכבד וכיון דיכבד יקדש. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש מהרי"ק ז"ל בתולדות יצחק בפרשה זו וז"ל, מצינו י"ב אשות שנפלו בדרך נס מאת ה בזמנים חלוקים, ששה מהם היו לקבלת הקרבנות דרך רצוי וששה מהם היו דרך נקמה, והנה הששה שהם דרך רצוי המה, הא' היא האש דפרשה זו, דכתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה וכו'. והב' לגדעון דכתיב וגדעון בא ויעש גדי עזים, ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור. והג' האש שירדה בימי מנוח כשנגלה המלאך לאשתו דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה', וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה, ותחלה קראו צור ואחר שנתקבל הקרבן קראו מזבח. והד' לדוד שקנה המקום בגרן ארונה היבוסי, וכתיב ויבן שם מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה. והה' לשלמה כאשר נשלם הבנין של בהמ"ק, דכתיב ויהי ככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל את העולה ואת השלמים וכבוד ה' מלא את הבית. והששי לאליהו זכור לטוב, שאמר ענני ה' ענני וירדה אש מן השמים שנאמר ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים, וכל אלו הששה הם דרך רצוי

ואלו הששה שהם דרך נקמה: הא' אש ששרפה נדב ואביהו, דכתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. והב' בתבערה דכתיב ותבער אש ה'. והג' במחלוקת קרח, דכתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש. והד' בענין איוב שנאמר אש אלקים נפלה מן השמים. והחמשית והששית על ידי אליהו זכור לטוב, פעם אחת ירדה אש מן השמים ושרפה לשר החמשים וחמשיו, ועוד פעם שנית כתיב ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמישיו, עכ"ל ע"ש

והנה הראשונה כל הששה שהם דרך רצוי, היתה ביום ר"ח ניסן, וכן הראשונה של הששה שהם דרך נקמה ג"כ היתה בר"ח ניסן, ולכן כנגד הראשונה של נקמה שהיתה בו ביום אמר בקרובי אקדש, וקאי על האש ששרפה נדב ואביהוא, ועל פני כל העם אכבד קאי על האש שירדה על המזבח ותאכל את העולה שזו היתה על פני כל העם, שהכל ראו וירונו ויפלו על פניהם והואיל שהוא מדבר עתה בענין נדב ואביהוא, נקיט לזו ברישא וכונתו, לומר אל תדאג על הדבר כי של רצוי באה על ידך, ושל נקמה על יד בניך

יין ושכר אל תשת. איתא במדרש יין ושכר אל תשת, הה"ד אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במשרים, וי"ל מה שייכות לפסוק זה כאן, ומה נתקשה המדרש בפסוק שבא ליישבו בפסוק זה. ונ"ל בס"ד כי רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ביאר פשט הכתוב דהכי קאמר, אל תרא יין כי יתאדם בגופך יותר מן אדמימות שלו כי יהיה בגופך דם ויבריא אותך, על כן תרצה להרבות בשתייתו, לא כן, אלא תדע אם האדם יתן בכוס אחד עינו, שלא ישתה יותר מכוס אחד זה טוב, כי זה המעט יתהלך למשרים שירד מעילא לתתא, דהיינו מן הפה לבטן, ולא יעקש דרכיו לחזור לאחור מן הבטן למוח ויבלבל מוחו של אדם וישכרהו, כי בכוס אחד שהיא שיעור מועט אין בו כח לעלות למוח, אלא ישאר בבטן, ושם יעשה פועל טוב בגוף האדם, אבל אם ישתה יותר מכוס אחד יעקם דרכיו אחר שירד לבטן לעלות למוח לבלבלי, והוא כמאמר החכם ששאלו אותו למה אתה שונא את היין, ויאמר מפני שבגד בשליחותו, אני שלחתיו לבטן והוא עלה לראש, אך שיעור כוס אחד זה יתהלך למשרים עכ"ד. והנה כאן הוקשה למדרש בכתוב שאמר יין ושכר אל תשת, שדרשו רז"ל מלת שכר בא ללמד שלא נאסר אלא יין המשכר, דהיינו ששתה שיעור המשכר, אבל שיעור מועט לית לן בה, וקשיא ליה אם היין נמאס ולא נבחר לפני ה', ראוי לדחותו לגמרי אפילו שיעור מועט, ולזה הביא פסוק הנז' דקאמר אם ישתה כוס אחד הוא טוב, דאינו בוגד אלא יתהלך למשרים, דנמצא המעט שלו הוא טוב ולכך לא נדחה לגמרי, ורק שיעור הרבה המשכר זה נדחה, אבל מיעוט הוא יפה וטוב

כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. עיין להגאון חיד"א ז"ל בנחל קדומים, מה שהביא רמז בזה בשם רבינו אפרים ז"ל, ומה שרמז הוא ז"ל ע"ש. ונ"ל בס"ד כי סימן טהרה דשתי פרסות רומז לישראל שנמשלו לצאן ובקר, שהם מחלקים העת והזמן של כל יום ויום, חציו לעבודתו יתברך בתורה ותפלה, וחציו לצורך הגוף, וסימן טהרה דמעלת גרה הוא, כמו שהבהמה לאחר גמר אכילתה חוזרת המאכל לתוך פיה, ואוכלת ולועסת אותו פעם שנית, כן ישראל אחר שעושים בירור היום הזה בסוד אוכל מתוך פסולת, חוזרים ועושים בירור שני באותם הניצוצות עצמן, אשר ביררום לתקן ולבשל אותם, בסוד אוכל מתוך אוכל

או יובן בס"ד סימן של שתי פרסות, רמז שישראל מחלקים ממונם חלק לצורך הנפש, וחלק לצורך הגוף, ונרמז סימן ברגל, כי הממון יתייחס לרגלים, כמ"ש רז"ל ע"פ היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, וסימן דמעלה גרה רמז למעשר שיתיוחם לפה, דדרשו רז"ל בפיך זו צדקה, והמעשר הוא כפול, שמוציאין מעשר ללוי, וחוזר הלוי ותורם ממנו לכהן, דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וכו'. והרימותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר

כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. נ"ל בס"ד, דידוע מ"ש המקובלים ז"ל כל אדם שהוא להוט אחר אכילה מרובה, ולא תשבע בטני ורודף לאכול מן הבא בידו, אע"פ שהוא מאכל אסור וטמא, הרי זה מסטרא דעשו שאמר הלעטני נא מן האדום האדום הזה, שהלך אחר מלוי כריסו, ובקש למלאת בטנו, וכ"כ חביב בעיניו מלוי כריסו, עד שמכר הבכורה היקרה בנזיד עדשים, ובקש שילעטה,